אני מוזג כוס ראשונה,
בכוס שלי יותר יין מאשר האחרים שבמבקשים:
מעט. אנחנו ממשיכים בקריאתה ההגדה הקיבוצית
הקצרה והלירית. כוס שניה, שלישית עוד ממש
קצת סוף הסדר, הכל נראה בסדר, משהו מעדכן בחדשות
לא לבכות עכשיו, לא, כוס רביעי, שירים של הסוף
אוכל. עכשיו אוכל. אפשר לאוכל גם אם קרה מה שקרה
זה לא הפתעה. אני מוזג לי עוד כוס יין.

המילים שמעל השולחן עוברות, כתמיד, לעסוק בפוליטיקה,
הפוליטיקה עוברת לעסוק בדיכאון, וכל אדם שחוזר מחדר הטלוויזיה
חוזר עם מספר הרוגים רב יותר. די. די, מוזג לי עוד כוס יין.
עדיין
לא מרגיש בכלל שיכור. קשה לאכול. קשה למצוא נושא שיחה אחר.
באווירה כזאת קשה לחתוך את הסטייק, יש אגב בשני רוטבים, ממש
ממש טעים, והרי
כבר היו פיגועים בעבר, זה הרגל, זה הרגל. החלפת מתנות, אני
מוזג עוד כוס יין, וכולם,
הטלוויזיה עדיין מראה את אותם התמנות, האנשים האומרים את אותם
המילים, המתים
עדיין מתים, ומתים יותר, בריכה של דם. כבר מאוחר. עוד יין, לא
עוזר. אני עדיין הולך בקו ישר. לא
מרגיש כל השפעה, שום שיכרון. אפילו לא כאב ראש.