זה היה עוד יום עבודה רגיל לצ'רלי בדוכן העיתונים של טוני.
אנשים שרצים לעבודה עוצרים וקונים עיתון, ילדים שבתי הספר שלהם
נסגרו בגלל השלג שירד אתמול בלילה משחקים ליד הכביש, כלב טועה
מסתובב לבד ברחוב, החיים מסריחים אין חדש תחת השמש.
למזלו (הקטן ביותר) היום עבר והוא בדרך הביתה עכשיו. זה היה
ערב יפה ולכן החליט ללכת ברגל. הרי בכל זאת הבית לא כל כך רחוק
רק מספר רחובות "מצומת ג'ראלד"(המקום הכי מסוכן בעיר) והוא
במילא צריך כל פרוטה שהוא יכול לחסוך.
בדרך כלל הוא לוקח את קו 23 מהדוכן שמגיע כ200 מטר מביתו ומסע
זה לוקח בערך 10 דקות
אבל היום כאשר הוא צריך ללכת ברגל הוא יכנס לביתו רק עוד 30
דקות זמן ההליכה בקצב צ'רלי.
"יאללה ביי טוני" אמר צ'רלי כאשר סגר את הקופה בדוכן שלו ויצא
מדלת הדלפק הקטנה. "נתראה מחר" הוא אמר והתחיל את הצעידה
הספונטנית שלו הביתה. זה בהחלט היה ערב יפה. האדים הרעילים
שיצאו מחורי הביוב נצבעו בצבע ארגמן והשמיים שהפכו שחורים נראו
כאילו משהוא למעלה עושה מסיבה ולרגע תיקווה נצנצה בעיניו של
צ'רלי. "אולי החיים יפים אחרי כול" הוא חשב לעצמו והמשיך לצעוד
לביתו הקט...


"בוקר טוב צ'רלי" נשמע קול צלול אבל כאילו הגיע ממרחקים ואתו
התלווה זמזום מוזר של מכונות.
"בוקר??? טוב???" מלמל צ'רלי דרך שפתיו היבשות והרדומות. הוא
הרגיש כאילו ישן כול כך הרבה זמן עד שהשרירים בשפתיים שלו
התנוונו או לפחות נרדמו באופן מחריד. "מה השעה?" הוא הצליח
להגות בכאב רב. "ששש תירגע תנוח אתה עייף" נשמע שוב הקול הפעם
צלול יותר וכך גם זמזום המכונות שלפתע גילה כמרגיע עד כדי
עיצבון. הוא נירדם שוב...


אש, הרבה אש. היא זורמת כמו מים, רטובה וחמה. הוא התעורר שוב
כולו מזיעה.
"מה לעזאזל קורה פה???" "איפה אני???" זמזום של מכונות עונה לו
בשפה לא מוכרת כאילו צוחק אליו על בורותו...



"תעזבו אותי" הוא התחנן. "לא עשיתי לכם כלום. אני רק רוצה
להגיע הביתה" הוא לחש וקולו נבלע בצחוק המתגלגל וברעש המנוע
הקופצני של האופנועים. "חחחחחחחח..." הצחוק נשמע כמו קפיץ
חורק. "על תדאג אנחנו לא נפגע בך. חחחחחחחחח..." הכאב היה
עצום. כאילו אלף סכינים קטנים וחדים מפלחים את דרכם דרכו מצד
אחד ויוצאים מהצד שני לוקחים איתם מזכרות מגופו.
"איזה יום יפה" הוא פתאום חשב לעצמו...



הוא ראה אותה. אולי זה היה הוא, הוא לא היה בטוח אבל באותו רגע
הוא קיווה שזה היא.
היה לה קול רך ומרגיע ומאוד מוכר. "בוקר טוב היא אמרה לו".
"בוקר טוב" הוא ענה בחזרה. הוא שם לב שהזמזום נעלם. הוא הרגיש
הרבה יותר טוב ככה."אתה מרגיש יותר טוב" היא אמרה כאילו היא
קבעה עובדה. " כן אני כן" הוא אמר מחכה לתשובה שלה כאילו בדיחה
שנונה. הייתה שתיקה ארוכה ופתאום ממש לפני שבא לשבור אותה היא
כמו קראת את מחשבותיו ואומרת "אתה מוכן". "מוכן למה?" הוא שאל
ומשום מה כבר ידע שלא יקבל את התשובה על השאלה.
דלת נפתחה. הוא קם והחל לפסוע דרכה, הוא עבר בה ונכנס לאולם
גדול כולו ריק מהכול. לא היה שם כלום...



המשטרה מצאה אותו בלי הכרה בקושי נושם ופצוע באופן אנוש. המוח
שלו כבר בקושי תפקד ורק שלח פקודות ללב להמשיך לפעום. כול השאר
היה כמו מנותק.
הוא לא הרגיש כלום, לא ראה כלום הוא רק היה מודע באופן מוזר
לכלום. לפתע כאילו המוח החליט להפעיל עוד חלקים הוא הרגיש קור.
קור כול כך חזק עד שהוא כבר לא היה בטוח שהוא מרגיש משהו בכלל.
כאילו למוח לא הייתה ברירה להרגיש את אותו קור בגלל שהיה חזק
מידי. הוא נרדם בפעם הראשונה.


הוא לא הצליח לזהות את הצבע שבו נצבע האולם הגדול. זה היה
ערבוב מוזר של שחור, תכלת, לבן וירוק. לפתע הוא הבחין ב2
נקודות כמו זוג עיניים שצופות אליו מלמעלה. לאט לאט התחיל החדר
להתמלא באותם זוגות עיניים והחדר היה מלא בהם, הוא גם נצבע
בצבע חדש. הוא היה זוהר, ממש זוהר כמו השמש. הוא בחיים לא חווה
משהו שכזה ומתוך הפחד צץ ריגוש ושימחה. "איך זה שאני צ'רלי
מק'ניל האדם הכי לא מוצלח אם המזל הכי רע בכול החוף המערבי זכה
בכזאת מתנה נפלאה?" לא ממש היה איכפת לו למה או במה הוא זכה
אבל באותו רגע הוא הרגיש ממש מוצלח...


"למה איחרת לעבודה היום זה לא כול כך קשה אפילו ללא יוצלח
כמוך?" שאל אותו טוני ברוגז מה שבדרך כלל היה מדכא את צ'רלי
אבל היום שום דבר לא היה יכול למחוק את החיוך מהפנים שלו אפילו
לא העקיצות של טוני. הוא פשוט היה שמח, הוא הרגיש בר מזל אפילו
היונה שחרבנה לו על הנעליים לא  הרגיזה אותו וגם לא הילד שזרק
אליו כדור שלג. הוא דווקא מצא את זה משעשע...

הוא עדיין לא יודע מה קרה באותו יום ולמה דווקא לו אבל הוא
בהחלט הבין למה זה קרה. כי אין היום בכל החוף המערבי אדם יותר
שמח ממנו.