גידי בר-און / שזורים |
אחד בשני
כמו שתי שושנים
סבוכות בקוצים.
אנחנו שבורים.
המון רסיסים
נוגעים לא נוגעים
ורבו השנים.
בסוף מה ישאר
מהשדה הבוער?
הרי פחות או יותר
תמיד נישאר
שזורים.
בלילות סוערים
בקו השני
מזמן לא עונים.
שונים.
כבר לא מאמינים.
ורק מתחפרים
בלא הגיוני.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|