הוא היה כמעין תופעת טבע: הוא יכל להצחיק, תמיד. לא משנה אם
באותו השלב כבר הייתי מתבוססת בדמעות של רחמים עצמיים, מבט אחד
מצדו היה גורם לי לצחוק, לכל אדם בעצם. כשידידתו סיפרה לו
שחברתה נדבקה באיידס, הוא העלה חיוך על פניה הרטובים מלילות של
בכי, ואפילו כשהוא היה כולו מכונס בעצמו, מתחבא באיזה חור משל
היה ילד מוכה, דמעות מציפות את עיניו ומפניו הסמוקים מתעוותים
בכאב, גם אז יכל היה למצוא את הצד המצחיק שבכל זה.
ואם הוא לא הצליח? אני התנדבתי לעזור.
תמיד רציתי להיות כזאת: צינית, שנונה, חדה. לגרום לאנשים שאני
רוצה שיבכו לבכות ע"י הערות קרות כקרח שיודעות לפגוע בנקודות
החמות, לבעוט באדם בנקודות התורפה שלו, וע"י מילה אחת שנונה
במיוחד לגרום לו להתקפל בעוד אחרים מסביב צוחקים. אבל, לאנשים
שאני רוצה לגרום שיצחקו? הייתי רוצה להעלות אותם מתוך תהומות
של יגון, מתוך כאב קודר ובכי מר, ולהראות להם שלא הכל כל-כך
גרוע, שזה לא סוף העולם, ושאר קלישאות, אבל הפעם עטופות בעטיפה
זהובה ומסקרנת, שהם יורידו בלהיטות כילד המבקש לפתוח מתנה, אבל
בניגוד לאותו ילד חמדן, את העטיפה המוזהבת הם ישמרו, לזכר אותו
האדם שגרם להם לצחוק כשהם נזדקקו לזה.
האם זו יהירות מצדי לבקש כוח שכזה? חמדנות? רשע טהור במסווה של
עזרה להמונים? או שמה טוב לב רחב ידיים? רצון עז לעזור לזולת?
חוש הטקט הבלתי נלאה שלי?
או שמה אני...נורמלית?!