פרולוג- איך הגעתי לאנורקסיה?
כשהייתי בת שנה, קראו לזה "שומן תינוקות", ואמרו שזה ירד לבד,
עם הגיל.
כשהייתי בת 5, אמרו שיש לי לחיים בשביל לצבוט, וזה מעולה.
כשהייתי בת 10, אימא שלי רשמה אותי ל"מרזה מורית".

יום אחד חזרתי מבית-הספר, כולי מאובקת אך מאושרת ממשחק כדורגל,
שבו, כמובן, הקבוצה שלי ניצחה. אימא ישבה בסלון והודיעה לי
שהיא מתחילה דיאטה חדשה. חייכתי באהדה. היא החלה לפרט את
נפלאות הדיאטה הנוכחית, ואיך זו תהייה הדיאטה שתחזיר לה את קסם
הנעורים שאבד לפני זמן כה רב ("אשליות, אשליות"), אבל הפעם,
היא הודיעה בחגיגיות, גם אני אהיה שותפה לדיאטה שלה. זה מעולה
שתהיה לנו הזדמנות לעשות משהו ביחד, להיקשר. עוד באותו שבוע
היא תלתה על הדלת של המקרר את הדיאטה, מלאה באיסורים ובגלולות
הרזיה שונות ומשונות. באותו היום הפסקתי ללבוש מכנסיים קצרים.
הדיאטה אומנם נחלה כישלון חרוץ, אבל מאותו היום ידעתי שאני
שונה מכל הילדים. למה למיטל מותר לאכול מה שהיא רוצה? ולמה גל
יכולה לגמור שתי שקיות במבה ברצף ועדיין להישאר יותר רזה ממני?
הן יותר רזות ממני. הן יותר טובות ממני. רזה זה טוב.
לך תסביר לילדה בכיתה ה' מה זה מטבוליזם.

ואז הגעתי לחטיבת הביניים, עוד ביומי הראשון שם ראיתי אותן.
הן תמיד נראו כל-כך מאושרות. יושבות בהפסקות, מדברות, מצחקקות,
הולכות לקניות ביחד, מתאימות, חלק מחבורה, נאהבות. הדבר שאני
תמיד רציתי להיות. התחלתי להתקרב אליהן, והחלטתי שיהיה מה
שיהיה עד סוף השנה אהיה חלק מהן. הפסקתי להביע את דעתי והעתקתי
את דעותיהן בדיוק, התחלתי להתלבש כמותן, לדבר כמותן, ניסיתי
להיות הן, הגעתי לרמת משחק מדהימה, אבל בתוכי ידעתי שלעולם לא
אוכל להיות כמוהן. רגשי הנחיתות הרימו שוב את ראשן המכוער.
בדיוק כמוני.
ואז, או אז, התאהבתי. ידעתי שאין לנו סיכוי ביחד, הרי למה
שמישהו כמוהו ירצה מישהי כמוני, כל-כך מכוערת, כל-כך שמנה? אבל
הרשתי לעצמי לשקוע בהזיות מתקתקות, אולי יבוא יום ואוכל לקבל
אותו. חשבתי שאם אהיה כמוהו, אז הוא יאהב אותי. טעיתי.
יום אחד הוא קרא לי שמנה. בצחוק, בהלצה, אני כבר לא זוכרת את
הפרטים, רק את המילים המדויקות:" לא, היא בחיים לא תוכל ללבוש
את זה, אין לה את הגוף המתאים" (ואז מבט מזלזל לכל אורכי
ורוחבי). עד היום הוא מכחיש.

הוא, ואימא שלי, והחברות שלי, וכולם, כל אחד היה מישהו אחר,
ואני רציתי שכולם יאהבו אותי. בזכות עצמי? מה פתאום, איש לעולם
לא יוכל לאהוב אותי בזכות עצמי, אפילו אני לא יכולה לאהוב אותי
בזכות עצמי. כל אחד מהם תיאר לעצמו אפרת אחרת, ואני נקרעתי בין
התיאורים, מנסה להיענות לדרישות של כולם.
חיפשתי את המכנה המשותף בדרישותיהם, ומצאתי אותו: הרזון.
סוף סוף דבר שיהיה לגמרי בשליטתי, משהו שיהיה לגמרי שלי:
אוכל.
התחלתי לצמצם את כמות הארוחות שלי לחצי. לאט לאט השלתי מעצמי
עוד ועוד ארוחות, וע"י כך עוד ועוד קילוגרמים.

אנשים התחילו להתחלק לשתי קבוצות: שמנים ורזים. אלה היו
הקריטריונים היחידים שלפיהם נמדדו כולם. חברי, משפחתי, אהוביי,
עוברי אורח תמימים, כולם.
אני רציתי להשתייך לקבוצה השלישית: רזים מאוד. והייתי מוכנה
לעשות הכל כדי להגיע לשם.

סוף כל סוף מצאתי את עצמי, את ייעודי: האנורקסיה. לא עוד אצטרך
לתהות על מה לדבר ועם מי, ובאיזו דמות להציג אות עצמי, את מי
לשחק ברגע זה או אחר, בפני כולם הייתי אותו האדם: אפרת
האנורקסית. באותו הרגע לכל אדם היה רק מאפיין אחד ויחיד: אלה
הייתה יפה, יקיר היה ציני, יוליה הייתה אדישה. ואני? אני לא
הייתי צריכה מאפיין, לי הייתה בעיית אכילה.

ההרגשה הייתה משכרת, ריחפתי על עננים. היום היה נמדד בכמות
הארוחות שהחסרתי, ובמספר הקלוריות שצרכתי. כבר לא הייתי אוכלת,
הייתי צורכת. ואתם יודעים מה אומרים:" תמיד הייה צרכן נבון."
כשהתחלתי להתעלף הרגשתי שהגעתי לארץ המובטחת, הגוף שלי באפיסת
כוחות, וברגע זה יש לי שליטה על הכל.
אני יכולה להחליט אם אחיה או אמות, אני יכולה להחליט איך אני
ארגיש ואני יכולה להחליט איך אני אראה בעיני אנשים אחרים.
שלטתי על החיים שלי, הייתי חזקה יותר מכולם, הם היו צריכים
לאכול ואני לא. הייתי טובה מהם, ואולי בעיני עצמי הפסקתי להיות
בן-אדם, הייתי חזקה מבני אדם, הייתי אלוהית.

פרק ראשון- היום הראשון ללימודים.

חזרתי ללימודים אחרי חודשיים של חופש, או כפי שאני אוהבת לכנות
אותם, חודשיים של רעב. ברגע שנכנסתי לכיתה הוקפתי במבטי
התפעלות והשתאות. אלה ניגשה אלי, נישקה אותי לשלום ואמרה בקול
משתאה:
"וואו, אפרתי את נראית נהדר! איך רזית!"
"שמונה קילו, עכשיו נשארו רק עוד 10." אמרתי בחיוך והעברתי יד
מתגרה על המותניים שלי, שהיוו את הקימור המושלם ביותר.
"את לא שפויה! אין לך מאיפה!" היא צעקה בקול. נהניתי מתשומת
הלב, סוף סוף הייתי במרכזה של הכיתה, סוף סוף כולם הסתכלו עלי,
סוף סוף היה לי מה להראות. ורציתי שיראו, שיראו שאני יכולה
להוריד עוד, שאני יכולה לנצח אותם. היה לי חשוב להוכיח לה, וגם
לכל השאר, לפצות על שנים של רגשי נחיתות ואולי, בפעם הראשונה
בחיים שלי, להרגיש שווה להם, או אולי אפילו... טובה מהם.
"תמיד יש  מאיפה להוריד." אמרתי. כך המשיך האתגר.
באותו הרגע הרגשתי כמלכת העולם. כולם קינאו בי. כל הבנים רצו
להיות אתי, וכל הבנות רצות להיות במקומי, בנעלי, במכנסי המידה
0 שלי.
בבית הספר המבטים היו משתהים, התגובות היו נדהמות, המורים
דאגו. הפסיקו לקרוא לי אפרת החכמה, התחלתי להיות אפרת הרזה.
תמיד התבלטתי בחכמתי, אבל לא בזה רציתי להתלבט.
פעם הייתי חכמה. היום אני רזה.

פרק שני- הטיול לקניון.

באותו היום החלטתי ללכת עם אלה לקניות, לתת לעצמי מתנה קטנה
בדמותם של מכנסיים חדשים על כך שהצלחתי להחזיק שלושה ימים
שלמים על גביע "דנונה" אחד.
הלכתי עם אלה לקניון והתחלנו להסתובב, בודקות בעינינו ובידינו
את הסחורה המובחרת ביותר. בחנות אחת נכנסתי לתא ההלבשה עם
חמישה זוגות מכנסיים. מדדתי אותם זה אחר זה, וכולם היו גדולים,
חוץ ממכנס אחד-מידה 0. יצאתי כשהמכנס רופף קמעה על גופי ושאלתי
את אלה מה דעתה. מבטי ההתפעלות הספיקו לי.
תמיד קינאתי באלה. היא הייתה היפה, המוצלחת, זו שכולם אוהבים,
זו שכולם מתחילים אתה ברחוב. בפעם הראשונה מאז שהכרתי אותה,
היוצרות התהפכו. היא קינאה בי, היא רצתה להיות במקומי. ההרגשה
הייתה משכרת, ורציתי שהיא תימשך לנצח.
אחרי זה נכנסנו ל"משביר". אלה נכנסה למדוד שמלה ואני חיכיתי לה
בחוץ. עמדתי ליד מחלקת ילדים, שם ראיתי ג'ינס מקסים. החלטתי
שלא לתת לעובדת הימצאו במחלקת ילדים לעצור אותי. בהתחלה לקחתי
מידה 18, אבל אז אמרתי לעצמי לא, אני צריכה אתגר, אני צריכה
להיות הטובה ביותר. לקחתי מידה 16.
נכנסתי לחדר המדידה בשקט כדי שאף אחת מהמוכרות לא תראה אותי.
נשמתי עמוקות וניסיתי לרכוס את המכנס, אבל ללא הועיל, הוא הגיע
רק עד ברכי ולא נסגר. דמעות עלו בעיני, יצאתי מתא המדידה
בסערה, בעודי משאירה את המכנסיים שם, כולם מקומטים במראה שעבר
זמנו, בדיוק כמו שאני הרגשתי.
אחרי זה, כשחזרתי הביתה הלכתי והקאתי כשבראשי מתנוססת התמונה
הכה מביכה: לא הצלחתי להיכנס למכנסיים מידה 16!

פרק שלישי- ההבנה.

לא אוכל להצביע על הרגע המדויק שבו הבנתי שיש לי בעיה. אולי זה
היה ב"תקרית המכנסיים" בפרק הקודם, ואולי זה היה באותו אחר
צהרים.
שכבתי במיטה, כולי אפיסת כוחות ושחזרתי את התפריט שלי באותו
השבוע: דנונה, תפוח ובננה. דמיינתי את עצמי משתחלת לתוך
מכנסיים של ילדה בכיתה ד', המשקל המושלם היה 32, ואני הייתי
קרובה אליו מתמיד, שקלתי 40.
נקודות צבעוניות החלו להופיע לנגד עיני, ואני ידעתי שאני הולכת
להתעלף. זה כבר היה דבר שבשגרה, לא משהו מיוחד. הכל נעשה
שחור.
אני לא יודעת אם נרדמתי, או סתם חלמתי בהקיץ אבל ראיתי את עצמי
הולכת ברחוב ונשברת. פשוט נשברת לשניים. ובתוכי לא היה כלום.
הייתי ריקה, כלי יפיפה מבחוץ, עבודת אומן מסותתת היטב, אבל שבר
כלי מבפנים, רסיסים וחצאי אמיתות.
התרוממתי מהמיטה בזעם מעורב בפחד וניגשתי לשולחן, היו עליו
מספריים. התחלתי לחתוך את עצמי בציפייה שירד דם. חתכתי וחתכתי
והכאב לא הרתיע אותי, רציתי לראות אם נשאר משהו בתוכי, או שאני
רק קליפה ריקה, גוף בלבד ללא נשמה.
דם החל לזלוג ולטפטף על כל השולחן ואני נשמתי לרווחה, מערבבת
דמעות של שמחה עם דם של ריקנות.
אני לא ריקה! אני לא חלולה! התענגתי על הדם הזה, הבטתי בו
בהערצה.
התעלפתי.

אחרית דבר-ההחלמה.

את תהליך ההבראה שלי אין צורך לתאר, הוא ארוך מידי ומייגע,
וכשאני חושבת על זה, עדיין לא תם.
הגעתי למשקל הרצוי אבל עדיין אני מסובבת ראשי ברחוב אחרי בחורה
רזה במיוחד והדמעות עולות בעיני, דמעות והרגשה שחשבתי שלא
ארגיש יותר לעולם, רגש שחשבתי שנפטרתי ממנו ביחד עם מסורת
ההקאות וההלקאות העצמיות שלי: נחיתות, החמצה. גם אני יכולתי
להיות רזה, גם אני...

אנשים עדיין מתחלקים לשתי קבוצות: שמנים ורזים.
אבל הפעם אני לא משתייכת לאף אחת מהקבוצות, אני לא שמנה, אני
לא רזה, אני לא חלולה, אני לא ריקה, אני לא טיפשה, אני לא
מכוערת.
אני אפרת.