הי, את עם המשקפיים. כן, כן, את שיושבת שם ליד הסחלב הסגול.
אולי תפסיקי לשחק כבר עם הצעצוע השולחני הדבילי הזה ותקשיבי
לי? בכל זאת,שתינו יודעות שאת מרוויחה על זה כסף. אני באמת לא
רוצה לגרום למשפחה שלך לגווע ברעב. המיתון, את יודעת. כן,ג ם
ההורים שלי במצב קשה. אבל איזה קטע? יש להם בכל זאת כסף לשלוח
אותי אלייך. ואיזה קטע? אני אפילו לא התנגדתי. לא, כי בטח חשבת
שאני מין ילדה מרדנית כזו שלא רוצה לקבל טיפול, אז רק רציתי
להבהיר את נקודת הפתיחה שלי. אני דוקא שמחה שבאתי לכאן. לא רק
שמפסידים שעה שביעית בבית הספר, גם יש פה מזגן ואייס קפה. אה,
כן, ואת מקשיבה לי. טוב, בתיאורה את מקשיבה לי. גם ההורים שלי
בטוחים שאת מקשיבה. אני לא רוצה ממש טיפול, אני סתם רוצה לדבר,
את מבינה...
אז תקשיבי פעם אחת, בלאט! מה כל כך קשה בלהקשיב. קחי את זה
ככה, אם היית קוסמטיקאית, היית צריכה גם לעבוד וגם להקשיב, פה
את רק צריכה להקשיב. אני אפילו לא אדרוש ממך איזו פסיכולוגיה
בגרוש. אז ככה שאת גם מקבלת כסף,ג ם שומעת צרות של אחרים, שאת
אחר כך יכולה להרכיב מהן טלנובלה מצליחה ולהרוויח הון, וגם את
מרגישה חשובה. זה בסדר, אין לי ביקורת. גם אם יש לי,א ני לא
מהילדות שיטיחו אותה בפרצוף שלך ולא ישתפו פעולה. אני יודעת
שלא ייצא לי מזה כלום, כבר הייתי בסרט הזה.
אוף תפסיקי כבר עם כדורי הכסף המגנטיים האלה. אוקי, הבנתי שיש
לך צעצוע שולחני כמו במשרדים של האנשים החשובים, אוקי, הבנתי
שאת חשובה, אבל מה אכפת לך לרדת אל העם ולהקשיב לי?
אני מתוסכלת קצת, אז אני מברברת לך בשכל. אני יודעת שבטח היית
צריכה לקום לילד החולה שלך בלילה ואת מתה מעייפות. אני יודעת
ש"כשאני אגיע לגיל שלך אני אבין מה זה בעיות גדולות באמת". אבל
בבקשה תעזרי לי להגיע לגיל שלך. אני מניחה שזה ייתן לך סיפוק.
את נראית לי מאד מתוסכלת. באמת, אולי תשבי קצת על ספת העור?
אני? זה בסדר, אני אשב בכסא המשרדי שלך. כן, את יכולה לשכב, זה
בטח עוזר בתרפיה. הנה, אני אשב לי פה בכסא הגדול שלך, ליד
הסחלב הסגול. זה את משקה אותו? אה, המזכירה. כן, אני יודעת
שהיא גם מכינה לך קפה. כן, אני גם יודעת שהיא קובעת תורים,
דיברתי איתה כבר, אל תשכחי. את יודעת מה, אולי אני אקרא לה
להיכנס לכאן קצת. היא בטח נורא מתוסכלת. תחשבי כמה היא רצתה
להיות פסיכולוגית ולעזור לאנשים בחיים, ובסוף היא תקועה במשרד
מסריח בתור מזכירה. הלו? שוש? תיכנסי בבקשה לחדר טוב?
כן, שוש, שבי על השטיח מקיר לקיר, הוא ממש רך. כן, את יכולה
לשכב,א ני מבינה שאת בטח נורא עייפה. אני? זה בסדר, אני כבר
אענה לטלפונים. אני אגיד שהפסיכולוגית לא מקבלת לקוחות יותר
היום. בטח אמא ואבא כבר דואגים לאן נעלמתי להם. עדיף שאני אקרא
גם להם להיכנס.
כן, אמא, אבא, אתם יכולים לשבת על כסאות הקש. אני פשוט ארשום
לי בדפים הצהובים שקשה לכם. הנה, זה בטח עושה לכם טוב. ועכשיו
אני אשחק לי עם הצעצוע השולחני. כן אמא,את יכולה להתרווח. אני
יודעת שקשה לך. מה? אה, בטח אבא, מותר לך להירדם, אני יודעת
שאתה עובד קשה. אני גם אשקה את הסחלב, בטח נורא קשה לו פה
במשרד ולא בחוץ. מסכן, לא פלא שהוא לא הצמיח עלים חדשים.
אני? אני כבר אסתדר...
כן, בטוח שזה בסדר, הרי עד עכשיו במילא הלכתי לבד...
עכשיו לפחות יש לי צעצוע שולחני ודפים צהובים...