איך בכלל הגעתי לכאן, לשפיץ של אררט?
תקוע על ההר, מתבונן למטה. מקלל את הרגע שהתחלתי עם זה.
מתחתיי כל בעלי-החיים. זוגות זוגות מסתערים על האדמה הטרייה,
מרטשים אותה לחלקות, תופסים בעלות.
כפויי טובה שכמותם.

שבועות על גבי שבועות הם חיו בתיבה שבניתי. שבועות על גבי
שבועות הם אכלו מכף ידי את המזון שחסכתי ממשפחתי. שבועות על
גבי שבועות בזבזתי בניסיון להשליט סדר בבלגן, לפייס בין החמור
לגמל, לנגב לפיל את התחת שלא ילכלך את התא.

עכשיו כל זה נגמר.

ברגע שהיונה חזרה לכאן עם עלה של זית, כל הפרזיטים ברחו מהתיבה
כמו ילדים שיוצאים לחופש הגדול. בלי להגיד שלום. בלי להגיד
תודה. בלי להגיד במינימום "נוח, שיחקת אותה. אנחנו חייבים לך
את חיינו".

מי אמר שלבעלי-חיים יש צער?