בליל הסדר של שנת אלפיים הלכתי עם אח שלי יובל וחבר שלו לאחד
הסטייקהאוסים הכי טובים במנהטן, אם לא בעולם. פה בארץ כל
המשפחה התכנסה בבית של אחת הדודות כדי לאכול את הגפילטע פיש של
אמא שלי ולשכוח מהרב עובדיה, ובערך שבע שעות אחר כך אני ואח
שלי נכנסנו לסטייקהאוס של רות' כדי לאכל סטייק עסיסי ולשכוח
מהמשפחה ומהחיים בניכר.
בזמן שהמתנו בלובי הכניסה של המקום לא יכולנו להתעלם
מהאקווריום הענק שעמד שם, גדוש כולו בלובסטרים מפלצתיים.
בצפיפות מבהילה הם היו שם כולם, עצומים בגודלם, כל אחד עם
תווית המשקל המוצמדת לשריונו, מטפסים אחד על גבי השני, מנסים
להגיע למעלה, רק כדי להבין שאין שם כל חדש.
האקווריום הזה עמד בלובי מן הסתם כדי שכל אחד מהנכנסים, אם
חשקה נפשו בלובסטר, יוכל לבחור בקורבן שיגיע אל צלחתו עוד בטרם
התיישב אל השולחן.
"תגיד לי , נראה לך שיש סיכוי שהלובסטרים המסכנים האלה מסתכלים
על כל אחד שנכנס למקום ושואלים את עצמם אם הוא ייקח לובסטר או
לא?", שאלתי את יובל בצחוק.
צחקנו על עצם הרעיון, ועל האפשרות שהלובסטרים לא רק שואלים את
עצמם מי מהאורחים ילך על הלובסטר למרות שהוא בא לסטייקהאוס,
אלא שהם גם מעלים ספקולציות מי מהם יבחרו הערב ויזכו לסיים את
חייהם בסיר המים הרותחים. סיפרתי ליובל על הדרך הטראגית שבה
היצורים החביבים מסיימים את חייהם. שלא כמו דגים, עופות, פרות
ודומיהם, שחבטה בראש, להב חד או זרם חשמלי מסיימים מבחינתם את
הסיפור, הלובסטרים המסכנים נזרקים כפי שהם אל תוך סיר של מים
רותחים ונופחים את נשמתם בצרחות אימים. זה אולי נשמע קצת מוגזם
שלובסטר מסוגל לצרוח, אך למעשה עובדה זאת נכונה, למרות שנהוג
להסביר את אותן "צרחות" בקריסת הרקמות המרכיבות את השריון
שלהם. כך או כך זה בטוח לא נשמע טוב.
באותו הערב לא אכלנו לובסטרים. הסטייקים האלמותיים של רות' הם
שהקנו למקום את השם שלו, ובסוף הערב עזבנו את השולחן שבעים,
שמחים, מעט שתויים ומינוס מאה דולר לבן אדם. ביציאה הגנבנו מבט
אל האקווריום, שכבר היה הרבה פחות צפוף, אך לא אמרנו מילה. זה
היה ערב הפסח הכי טוב שאני זוכר.
באביב של שנת אלפיים ושתיים אני סטודנט בתל אביב שמנסה להישאר
שפוי. בכל בוקר, כשאני עולה על האוטובוס של דן, עשרים אנשים
מביטים בי ובתיק שלי בחשש, מנסים לנחש אם אני מאלה שהולכים על
הלובסטר. אחרי כמה שניות אני מתישב ומצטרף אליהם, מקווה שלפחות
עד שאני ארד, אף אחד לא ילך על הלובסטר.
בליל הסדר של שנת אלפיים ושתיים אוכלי הלובסטרים היו רעבים
במיוחד.
זה היה ערב הפסח הכי מסריח שאני זוכר.
(ליל הסדר של שנת אלפיים ושתיים ייזכר בעיקר בגלל מה שקרה
במלון פארק בנתניה....) |
