אתמול היה יום אפור.
בלי שמש, בלי ציפורים, ולא ראיתי אף אחד סתם מחייך ברחוב.
אתמול היה פיגוע.
הכרתי עוד יישוב חדש בארץ. הרבה הרוגים, הרבה פצועים.
אתמול בכיתי.
ברי סחרוף באוזניות, הראש מלא במחשבות.
העיינים רטובות.

התחיל עכשיו גשם, והוא לא מראה סימנים של חולשה.
נשכב על המיטה, מסתכל בתמונות שלנו.
הנה אנחנו בים, צוחקים.
והנה אנחנו אצלי, ביומהולדת 16, כולם כל כך תמימים.

והנה אנחנו לבד.

יורד לרחוב, לנשום את האוויר של אחרי הגשם.
קר.
שמיים של סוף העולם.
עוצם את העיינים, נזכר ביום הגשום ההוא,
לפני תקופה, שעברנו ליד בית קפה שהשמיע את השיר שלנו,
איך עצרנו ,חייכנו, והתחלנו לרקוד.
רק אני ואת, כמו שני ילדים.
אוהבים, אבודים.

הלב שלי הוא פאזל של 1000 חלקים.
אבל חתיכה אחת נאבדה, ולא תשוב.

לא יודע למה,
אבל תמיד שיורד גשם,
אני מתחיל לבכות.