אנחנו יושבים באוטו, בוהים רמזור אחרי רמזור, סופרים את השניות
להתחלפות, אולי הוא יטה לנו כמה שניות של חסד עד...עד...
אולי הפעם יהיה טוב, אתה לוחש לי בשפתיים מנושקות היטב, אני
מסמנת לך שהנה התחלף לנו עוד רמזור, ומנסה להתחמק מתשובה
הגיונית, אתה לא מגיב לסימון שלי, "הרמזור" אני אומרת בקול
מרוסק, ואתה נוסע, אלוהים יודע לאן.
אלוהים יודע לאן אנחנו נוסעים, והוא יודע אם נגיע לשם, אולי
לא.
אנחנו לא כל כך רוצים להגיע, ידך נוגעת -לא נוגעת בי, "אני לא
יודע", אתה אומר, ואני מהנהנת להסכמה.
"תראה את הנמלים בחוץ", קולי עולה, רק תראה, איך הם רצות,
"תברחו לחורים", אני צורחת ואתה ממלמל "סוריאליזם", לא עוצרת
אפילו להבין למה התכוונת.
מחוץ למכונית אש, אנשים קטנים וקטועי אברים רצים, צעקות כשאנו
פותחים את החלון, אז סגרנו אותו, אטמתי אותו בסלוטפ הסגול
ששמרת באוטו.
ועכשיו אנחנו נוסעים בשקט, מידי פעם פיצוץ אקראי מטריד את
עינינו אל מחוץ למכונית, שנינו מחליטים להתמקד אך ורק קדימה,
אלוהים יודע לאן.
הרובים נמצאים במושב האחורי, מכסנית ב"הכנס", ודרוכים, על
אוטומט, רק לחיצה קטנה על ההדק וזהו, שתדעו לכם, רק אחת, קלה.
לשים את האצבע בקלות, לנשום עמוק, קצת רועדים, גם זה עובר
מתישהו, אימונים מביאים לשלמות.
עכשיו ללחוץ ממש בקלות ולהתסכל על חתיכות החיים שמולך נקרעים
לאלפי מחשבות קטנות של טירוף.
עוד רמזור, "תיסע!", אני מצווה, "תיסע!", צועקת, אתה לוחץ על
הדוושה, עד הסוף, האוטו מזנק ממקומו ושועט קדימה, משתנק מהמאמץ
הכפוי.
"נמלים", אתה אומר, "גם אנחנו".
שלוש שניות עוברות ואני מהנהנת בראשי בחצי הסכמה, הכל מת לי
היום, והאהבה נשארה על הכביש, ליד הרמזור הראשון שעברנו, מתחת
לדוושת הדלק הסחוטה שלך, ליד הרובים הדרוכים.

אנחנו יושבים באוטו, בוהים רמזור אחרי רמזור, סופרים את השניות
להתחלפות, אולי הוא יטה לנו כמה שניות של חסד עד...עד
תנשום עמוק, תרעד טיפה, גם זה עובר, תסתכל עלי מסתכלת עלייך,
על הלוע הפעור, הקר והמתכתי שמול פנייך, ועכשיו, בכל ליבך, בכל
הכוונה, תלחץ.
אולי הפעם יהיה טוב

אולי לא.