משה היה מסוג האנשים שבא לי להשמיד ברגע הראשון שאני פוגש
אותם. הוא היה מכוער, שזאת לא סיבה להשמיד אותו. הוא היה טיפש,
שזאת לא סיבה להשמיד אותו. הוא נהג להוציא משפטים מפגרים בערך
כל חמש דקות, שזה לא סיבה להשמיד אותו. אבל השילוב של הכל גרם
לי רצון עז לזנק לעברו ולבתק את ראשו מגופו בעזרת שיני.
משה היה חבר של חבר שלי, לכן היה לי חוסר המזל לפגוש בו
בהזדמנויות רבות. לעיתים היה משה מצטרף לחבר'ה בימי שישי.
זכורה לי סיטואציה באיזה יום שישי כאשר הלכנו לשחק באולינג,
וכאשר הגיע תורי ואחזתי בכדור הכבד, משה בדיוק אמר איזה משפט
מטומטם ואני הייתי מרחק קטן מלהשליך את הכדור לכיוון ראשו.
כאשר אני מדבר על משה עם הפסיכולוג של הכלא, הוא תמיד מעלה את
הטענה המגוחכת שאם אדם כמו משה מעורר בי רגשות כל כך חזקות, זה
אומר שאני מרגיש קרבה אליו. בולשיט!, מה הקשר בכלל? אני פשוט
שונא את הבחור.

בערב שהכל קרה נפגשתי עם כמה חברים בבית של אחד מהם, ולאחר
צלצול בפעמון הדלת נכנס משה והצטרף אלינו. חבל שרק אני שנאתי
אותו, ולא כל חברי, אחרת הוא לא היה נמצא בקרבתי בכל שניה
מסריחה. לאחר צפייה קצרה בטלויזיה החלטנו ללכת לקניון. ללכת
לקניון היה הבילוי הכי שגרתי אצלנו. משחקי וידאו, פיצה.. מה
עוד צריך נער בן 14?
בזמן שעמדתי בתור כדי לפרוט את שטר החמישים שקל שלי, הבטתי
במשה, שהביא מהבית כסף קטן, וכבר היה בעיצומו של משחק פאקמן.
כל כך שנאתי אותו ברגע הזה. גם על העובדה שהיה לו כסף קטן
ושהוא לא היה צריך לחכות בתור, גם על העובדה שהוא היה הבנאדם
היחיד שמשחק פאקמן ובגללו לא מחליפים את המשחק הדפוק הזה,
ובעיקר על העובדה שהוא היה משה.
בחנתי ברשעות את משחקו של משה, כשלפתע פיצוץ גדול העיף חלקי
ילדים, מכונות משחק, ובובות פרוותיות כאלה, שצריך להשיג 1000
כרטיסים כדי לקבל. אנשים התחילו לצעוק ולרוץ. אני ניצלתי את
המהומה וגנבתי ערימת שטרות מהקופה. ההרס בתוך אולם משחקי
הוידאו היה עצום. ילדים פצועים זעקו לעזרה בכל פינה, גופות
מרוסקות היו מוטלות, חלקן על הרצפה, וחלקן על שרידי מכונות
משחק. היה ילד בלי רגליים תקוע במכונה של סטריט פייטר.
חיפשתי את החברים שלי אבל לא ראיתי אף אחד. אנשים התחילו להגיע
ולעזור לפצועים. ואז הבחנתי במשה, שוכב ליד מכונת הפאקמן,
כשג'ויסטיק תקוע לו ברגל. "נועם, תעזור לי", הוא אמר בקול חלש.
"טוב", עניתי, הרמתי מהרצפה מוט ברזל ששכב שם, ודקרתי את משה
בצווארו.