"ובכן, מצב ההרוגים-פצועים עומד על כמאה שמונים וחמישה הרוגים
וכעשרות פצועים נוספים כבר בדרכם אל בית החולים."
הכתב נתמהמה כמעה, רגליו מבוססות בדם ההרוגים. "אם כך" דיבר
לאט הקריין בטלוויזיה בקול רועד ומקוטע. "אה. אז איך האווירה
כאן?", "אה." הוסיף הכתב במבוכה. "האווירה כאן מלאת בהלה,
בלבול ופאניקה, אנשים פשוט, רצים מבוהלים, אנשי מד"א מרימים את
גופות הנפגעים ומכניסים אותם לשקי נתיחת גופות... אה." "כן.
אני מבין" הוסיף הקריין בטלוויזיה. "ראוי לציין שגם דודה שלך
הייתה בארוע הזה. היא לא יצאה בשלום." הוסיף הכתב ומולל שאריות
כרית אוויר מעוכה באצבעותיו. "אני מבין" אמר הקריין בטלוויזיה
בטון לא יציב. "ומה. ומה בעצם מצב המחבל?" רעד קולו של הקריין
בטלוויזיה בעודו אוחז וממולל קרטון עליו כתובות בקצרה ההודעות
בחדשות.
"אה. לפי הדווחים, ולפי תגובות התקשורת הערבית הקוראת למחבל
בכינוי "שאהיד" נראה שכוחות מגב כבר ניטרלו אותו." הכתב נעצר
ובעודו מפיל אל תוך שלולית הדם והגשם אשה בוכייה על סף טירוף,
הצביע על שלט דרכים. "אבל כפי שאתה רואה, הוא כבר הספיק להמלט
בכיוון הזה, חמוש בקלצ'ניקוב ובמספר רימונים, כמובן לאחר
שהותיר כאן מטען נפץ כבד.", לאחר שתיקה קצרה המשיך הקריין
באיפוק. "כן, אנחנו רואים, זה דבר באמת... מצער."

כחמישים קילומטר משם הייתה השמחה גדולה. "שאהיד! שאהיד!" -
צעקו בני משפחתו של "מברוק עזאווי" כאשר ראו את גודל האסון
בטלוויזיה הירדנית. "וואלה חאסים! ראית איזה גבר יצא אח שלך?"
הצביע עבדאל עזאווי בגאווה על הטלוויזיה. "בחיי נסראללה! כאשר
אתה תהיה גדול, חאסים, תעשה אותו הדבר בשביל אבא שלך!",קבע
עבדאל, אביו של חאסים נחרצות. חאסים ישב על המחצלת בפינת החדר,
עיניו קרועות לרווחה, "אני, שאהיד!..."

עבדאל ליווה את אחיו "דרעון עזאוויי" אל מכוניתו. "וואללה!
עבדאל! מברוק שיחק אותה!" אמר לו דרעון. עבדאל שעתה היה קצת
פחות עליז השיב לו. "מה אני אגיד לך. יצא שאהיד, באמת שאהיד."
הוא נעצר. "אבל בכל זאת, תשע עשרה שנה אני גידלתי אותו, לא קל.
בחיי שזה לא קל.", "סמוך עלי!" קרץ אליו דרעון. "למברוק יש
עכשיו איזה שבעים בחורות, אתה יודע מה זה?", עבדאל ניענע קלות
את ראשו לאות הסכמה. "מברוק שלך כבר לא יצטרך לרחוץ כלים
ולבעוט בסוס הזה שלכם, כל הזמן קאקי, לנקות, להאכיל את חאסים
ואת הסוס הזה...", "לא עוד!" הוסיף דרעון במחי יד. "הבן שלך
עכשיו, שאהיד! הבחורות שלו עכשיו עושות עליו רוח עם עלים של
קוקוס! שבעים! תחשוב. זה מספר יפה עבדאל."

רוחו של מברוק עלתה אט אט אל שמי הלילה, בדרכה לגן העדן.
"שאהיד! שאהיד!" שמע מברוק קריאת חייזרים אליו. הוא נופף אליהם
בדיוק כמו שעשה לקופים בגן החיות כשהייה פעם בטיול בכיתה א'.
"ראית? הוא יצא שאהיד!" אמר אחד החייזרים לחברו שישב מול לוח
המכוונים של החללית. "יאללה, אי.טי. בוא נזמין איזו פיצה."

עשר דקות אחר כך נפער בפני מברוק זוהר גן העדן בקצה השמיים
והוא ראה הכל, נשמתו עלתה אט אט למעלה. הוא ניצב בתוך כל זוהרת
גן העדן. יבוא! "נשמה מספר תתתררשנגב"ג בבקשה.". מברוק ריחף אל
שער הקבלה לגן עדן. "תזכיר לי. אתה מה"ביישנים"?" שאלה הישות,
מברוק ניענע בשלילה. "אבל אתה ערבי! בטח מישהו טעם פעם איזו
נרגילה לידך..." שאלה הישות הניצבת. "עזוב", אמר מברוק בהנפת
יד לביטול עקב סינוור מהאור הבוהק. "סתאם... אז על מה אתה
כאן?",שאל שומר השער. "לא יודע" ענה מברוק קצרות. "אתה שאהיד!
אה?", שאל השומר. מברוק החל להרגיש חום, נועם וביטחון. "ואללה
אתה שאהיד! כל הכבוד לך!",הושיט שומר השער את ידו אל מברוק
בהוקרה "ואללה. סחתיין מי שלא תהיה" חייך אליו מברוק. "לא יבש
כאן קצת?" שאל מברוק. "כוונתך?" שאל שומר שער גן העדן. "בחיי
שאני לא יודע, איפה כל ה... אה.",מברוק גירד פדחתו. "כן כבודו.
תמשיך",האיצה בו הישות השומרת. "נשים, איפה כל הנשים?". שאל
מברוק במבוכה עצבנית. "נשים?" שאל אותו השומר. "דחילאק ראבק!"
תפס מברוק את ראשו "הייתי בטוח שיבואו אלי איזה שבעים בנות
בערך.", "חכה, נדבר עם הממונה לשאהידים!" אמר השומר, הוציא
מפתח, ופתח את שערי גן העדן. הם נכנסו.

גן העדן היה ריק מישויות. "תכיר, כאן הלובי." אמר השומר. "אין
כאן כלום." אמר השאהיד מברוק במבט סתום. "אתה רואה את הדוכן
הזה שם?" הצביע השומר באמרו על דוכן שצץ משום מקום. "לך לשם,
בעל הדוכן יטפל בך, כבודו."
מברוק ריחף באיטיות אל הדוכן, לאחר כחצי שעה נעמד לידו. בעל
הדוכן פנה אליו. "כבוד השאהיד!" אורו עיניו של בעל הדוכן.
"יאללה. איפה הסטוקים. איפה השבעים?" השיב מברוק במשטמה. "לאט
לך בחורי" השיב בעל הדוכן.
-"אתה יודע, שבזמן האחרון יש הרבה שאהידים כאן.",
-"כן."
-"ולכל שאהיד יש שבעים בחורות, נכון?"
-"ואללה צודק."
-"וגם לך מגיע. נכון?"
-"כן. יאללה, אז תביא שבעים."
-"כן. אבל יש בעייה."
מברוק התחיל להיות עצבני. בעל הדוכן הממונה לשאהידים המשיך
"אתה יודע, יש הרבה שאהידים ומעט מידי בחורות, אז עם כל
הפיגועים האלה." בעל הדוכן מולל כובעו במבוכה. "כן? תמשיך.
תמשיך." קרא אליו מברוק בעצבנות מהולה בתסכול וקוצר רוח. "עם
כל הפיגועים והשאהידים האלה שבאים לכאן לא נשארו יותר בחורות
לתת, אתה יודע. כל שאהיד - שבעים נשים, ומתו כבר איזה כמה
מאות,"
"אז?" שאל מברוק. "לא נשארו. אתה יודע, לא הרבה בחורות יפות
מגיעות לגן עדן. תבין מברוק, פשוט אין לנו, לא נשאר."
מברוק נתקף ב"קריז", נשמתו החלה לרתוח. "בשביל זה באתי לכאן?
לשבת לנצח על עננים לבד משועמם ולהביא?". שאל בכעס מתוסכל.
"כמובן שלא, זוהי השחתה לשווא הנוגדת את כללי האלוהים." הוסיף
בעל הדוכן בידענות. "אז יאללה! תביא איזו מישהי!" לחץ מברוק את
כפותיו על דלפק הדוכן. "בחייאת מברוק. לא מספיק לך הכבוד
שקיבלת בתור שאהיד?", המשיך בעל הדוכן. מברוק ענה לשלילה.
"אולי בכל זאת יש לכם מישהי לסדר לי?" שאל מברוק עזאווי,
מתוסכל. "מה? אנחנו משרד היכרויות? זה גן עדן פה." ענה הממונה.
"בחייאכם! לא הרגתי פה ישראלים סתם." המשיך מברוק בתסכולו.
שיירה של כשבעים בנות קשורות בקולרי ברזל עברה מספר מטרים
מאחוריהם. "בחייכם, אולי תזרקו לי כמה מהן?" התמקח מברוק. "אה!
אלה הטופ שבטופ!" אמר היושב בדוכן. "הן לא מיועדות לשאהידים
רגילים כמוך." הוסיף בידענות ממונה השאהידים. "את אלו אנחנו
שומרים לאחמד יאסין. רצינו להביא לו עשר נוספות בתור קומבינה
על זה שהוא עשה כל כך הרבה למען פאלאסתין. אבל אתה יודע. הבאנו
לו רק שבעים ואחת. פשוט לא נשארו הרבה, אלו בעצם האחרונות",
מברוק חש תסכול נוסף המלווה באי נעימות. "נו תפאדל! תן איזו
מישהי. אני לא רוצה לשבת כאן לנצח!  אפילו טטריס אין כאן.
הבטחתם שבעים!". "טוב. בסדר שבעים. נסדר לך מישהי.",הניף בעל
הדוכן את ידו. "ראומה! בואי!". בזאת רצתה נשמתו של מברוק
להקיא. "אתה רואה "ברוקי"? סידרנו לך איזו מישהי. היא אמנם בת
שמונים ולא שבעים כמו שביקשת אבל אני בטוח שתסתדרו.". מברוק חש
תסכול בהביטו על הזקנה הבלה שנצבה לפניו ,המחייכת חיוך פתטי .
וכך עם הבעת פאניקה על פניו צעדו ראומה ומברוק בצליעה כושלת אל
תוך שמי גן העדן.

"כבר מזמן לא היה איזה פיגוע." שח קריין החדשות אל שותפתו
למקצוע.
-"מה את אומרת שלי? זה אפקט של כוחות הביטחון?" שלי סידרה את
קפלי ביגדה ושחה אליו חזרה: "לא. אני לא חושבת. זה כנראה בגלל
איזה נביא איסלמי שלהם.", הקריין הפסיק ללגום מהקפה שלו, "אז
סוף סוף אלוהים אמר שהפלאסתינים צריכים לעשות איתנו שלום?".
שלי עקמה פניה כאילו נשאלה שאלה טיפשית. "לא, בכלל לא.. אותו
נביא אמר למעשה להפסיק את הטרור בגלל שאין לכך כבר
טעם.".הקריין לגם את הקפה שלו. "למה?" שאל תוך כדי כך. "גם אני
רוצה לדעת למה." אמרה שלי והמשיכה בהגשת החדשות.