לא רוצה לדעת, לא רוצה לשמוע, לא רוצה לראות ובכל זאת אני
מרותקת. לא ברור לי אם ליבי הוא הצמא לעוד ועוד או מוחי,
אבל אני לא מצליחה להתנתק מהמראות, מהקולות.

ירושלים, העיר היקרה שלי, שאין בה מקום אחד שהוא רחוק מדי
ממני. לא חשוב איפה זה קורה, תמיד זה קרוב. בני משפחתי
המפוזרים בה בשכונות השונות, חברים, מקומות עבודה, בילויים של
פעם, "אתרי" קניות. וכך בכל "בום" מתפוצץ לבי בתוכי.
ואין אני יכולה עוד להלך בה חופשייה. כמו בטירוף עיניי מחפשות
את החיה, וצריכה אני לזכור את כל המקומות האלה,
כמו הוקמו לי בעירי אתרים חדשים, שלא לדרוך, רק לראות
ולא לשכוח.
ושוב כמו בכל פעם, הטלפון לא מפסיק לצלצל "הכל בסדר? כולם
בסדר?" שום דבר לא בסדר, אבל אנחנו עדיין נושמים, וכך גם אתם
(בין אם אתם ירושלמים או לא).

קרית יובל, השכונה שלי. המקום בו אני חיה בשנים האחרונות.
שכונה ותיקה, פעם היא נקראה "המערב הפרוע" של ירושלים. אמרו
שגרו בשכונה רק נרקומנים, וכל העבריינים בעיר הסתובבו בין
הבתים בלילות. אני לא ראיתי את כל אלה, אולי כי לא הסתכלתי
מספיק טוב.
גם היום נשמר "שמה הטוב", רק שחיים בה היום אנשים טובים,
רובם מהעליה הרוסית, כאלה שהפכו כבר להיות כמו כולנו (רק שאף
פעם לא אדע אם הם מצטערים שעלו לישראל), רגע אוהבים את הארץ,
רגע רוצים לברוח ממנה, פוחדים - גיבורים.
קרית יובל, השכונה שלי, לו יכולתי לבחור, הייתי חוזרת לשכונת
ילדותי. כאן אני נמצאת מכורח נסיבות שונות.

כיביתי את הטלויזיה, הנה נשמעת כבר הצפירה המודיעה כי השבת
נכנסת אלינו לירושלים. ערב שבת, איפה השקט והשלווה? אם אעצום
את עיניי, תבוא המנוחה?
מחשבות, מחשבות. יכולה בדקות אלו להחיות ולהמית - רגשות,
אנשים. לקבור הכל באדמה ולבכות ולבכות. ואם אף אחד לא יפריע,
יכולה להמשיך ככה שעות על שעות, עד שהעיניים הופכות  צבען
לאדום, כל הדם ששפכתי במחשבותי.

מעולם לא סערו בי הרגשות כמו בשנה האחרונה. וכבר שיניתי את
דעותי הפוליטיות כמה וכמה פעמים, כאילו השינוים הללו ישפרו
במשהו את המצב  הביטחוני-מדיני. רק אהבתי גוברת וכל מי שמספיק
קרוב אלי, עוטפת אני באהבה (עד כי לפעמים היא חונקת),
לא נותנת לכעס ולרוגז להכנס בדלת אמותי.
הן עת עצמתי עיניי ושפכתי דמם של אנשים, גיליתי שלא חיבקתי
מספיק, שלא תמיד תמכתי, שלעיתים שכחתי את עצם קיומם,
שהכעסתי והרגזתי, שפגעתי ולא הספקתי לומר סליחה.
ועת פרצו הדמעות את עיניי העצומות, קוברות אנשים
עמוק באדמה, גיליתי עד כמה קשים ומייסרים הם דברים
שבחיי היום-יום נראים כה קטנים ובלתי משמעותיים.

יום שישי, ערב שבת שלנו ואין בי טיפת מנוחה.
הצצתי דרך החלון החוצה וראיתי את כל הירוק מסביב עם הכתמים
האדומים, אני יודעת כי אלו פרחי האביב, אבל הם לא נראו כך -
הכתמים האדומים.
יום שישי, ערב יום האדמה שלהם ואין בי טיפת מנוחה.
הצצתי דרך החלון החוצה וראיתי את כל הירוק עם הכתמים
האדומים,  הפעם גם הצלחתי לשמוע את קול ההמון
הצועק "מוות ליהודים".
ואיך אמצא מנוחה כשהוא לא לידי, כשהוא נמצא שם בגלל
יום האדמה שלהם. משעות הבוקר המוקדמות אני מוצאת
את עצמי כל חמש דקות מול המסך מול מיבזקי החדשות והלב הרועד נח
מעט כש"אין חדשות".
צריך להפסיק לחשוב ולדאוג. מנסה להעסיק את עצמי
בניקיון ומגלה כי קשה לי להחליף מצעים במיטה. אני נכנסת לתוכה
ומניחה את ראשי על הכרית שלו. הריח שלו, הריח שאני כל-כך
אוהבת צריך להישאר שם עד שיחזור. ואני כל-כך פוחדת שלא יחזור.

קול סירנות האמבולנסים וצלצול הטלפון המודיע לי על
הפיגוע בסופרסל מנחית אותי חזרה, מנתק אותי מסיוט אחד
ומעביר אותי לאחר, ואין אני יודעת אם לבי הוא הצמא לעוד ועוד
או מוחי אבל אין אני יכולה להתנתק מהמראות והקולות.
ולרגע נמחק הכל  כשעולה בי המחשבה המוזרה,יום שישי היום,
אילולא יום האדמה שלהם, הוא היה כאן - בסופרסל.



                               29.3.2002