טלשתי דף מקושקש,
זרקתי את מה שהיה.
טלשתי דף חלק,
כתבתי התחלה חדשה.
יש לי עמית,
יש לי רע,
יש לי ידיד,
יש לי את העצב העמוק,
יש לי דמעות בטעם מתוק,
ויש לי את השמחה שלי,
וכל אלו בה,
כי ידה בכל,
ויד כל בה.
ילדת פרא,
חיית פלא,
עטופה גווני קשת,
כמו ממתק אסור.
ילדת פלא,
חיית פרא,
עטופה גווני שמחה נואשת,
מרגישה שלא נותר לה כל חיבור.
ואני היחידה שנוגעת בצבעים,
שרואה את הענן,
שמרגישה את אשר הם מסמלים.
ויודעת גם כיצד נוצרו,
אלו קרני אור דועכות,
שאל תוך דמעות טבעו.
טמנו עינם בכוס,
בכו והשתכרו.
אך יצרו דבר כל כך יפה,
כל כך נכסף.
לצד הגון פרפר לו עף,
צבע מעורבב בצבע, יחד במרדף.
והקשת לא עומדת לבדה,
אהיה לה לחברה,
אהפוך אני מגולם לפרפר, רק בשבילה!
ולה לקשת, יש לה סוף,
כשם שיש לה התחלה,
אך בתומה, יהיה לה טוב,
כי היא בדמי שלי, בנשמה.
השמחה שלי הוא שמה. |