צל מתארך בשמיים
וכאילו גשם אך עומד לרדת.
וילדה גלמודה
עומדת במרכז השדה, ומחפשת.

כבר עלטה פשטה,
בסופה רק עננים כיסו את השמיים.
היא לא מצאה את אשר חיפשה,
נרדמה לה, בין שיבולים, מקופלת ברכיים.

ומבעד לקרע ענן
בצבצו זוג כנפיים,
ואחד, עטוף בלובן עננים
ירד,
לאט,
נשא אותה אל עיר המלאכים.

כולם שם פליאה
חיכו שתתעורר ותפקח אישונים.
הן ידעו שם, בעיר המלאכים,
הזדמנות כזו יש רק פעם בחיים.

לאחר דקה מתארכת,
כשבחלק כבר תמיהה דקרה,
החלו באמרות ונאומים,
ואמרו "טוב", ואחרים טענו כי "רע".

מבעד לשאון ההמונים
זוג כנפיים שקשק,
ואותו אחד עטוף בלבנים
אמר,
לאט,
לא תדעו, אם תוותרו, מה הנכם מפסידים.

השקט שנחל לא עזר,
להרגיע את הסערה בעיר המלאכים,
ולאורך שעות לא קלות,
נוצות לבנות גצו לכל הכיוונים.

וכשההמולה אט התפוגגה,
והנשמה עדיין לא סימנה לבאות,
הוחלט על חודו של ציוץ,
להניח אותה בחזרה בשדות.

וכך, מבעד לאותו קרע ענן,
בצבצו זוג כנפיים ונשמה,
מלווים באורות כוכבים,
ירדו,
אט אט,
אל בין מצע השיבולים.

בהביטו בה, בשלווה,
ליבו אז גמל דבר מה,
לוותר סתם כך הן לא יוכל
ונותר לכסות בכנפיו את גופה.

כשאור השחר אט הפציע,
עפעפו ריסיה, והביטו אחד בשנייה,
ומבעד ללובן שנהר מבין נוצותיו,
חייכה, הצמידה שפתיה ללחיו ונשקה.

הקרע בענן נסגר,
והוא עדיין על מקומו בדממה.
לאחר זמן, שחלף ונמשך
הבין,
אט אט,
כי בסך הכל רצתה היא...לנשק מלאך.