אז מר...פיירברג נכון? מאיפה אתה רוצה להתחיל? אני פה בשביל
להקשיב.


                                               

כן, זה נכון. גם אני, כמו כל כך הרבה רבים בשנה האחרונה,
החלטתי לפנות לטיפול פסיכולוגי. כשרשת המציאות המדומה העולמית
נפלה, הרבה אנשים טובים נפלו יחד איתה, עמוק אל תוך תהומות
הייאוש. התופעה הזו כבר קיבלה מימדים של מגיפה. "תסמונת הגמילה
הדיגיטילית" הם קוראים לזה. אין  לזה תרופה, אבל תופעות לוואי
לא חסר.

"אני אפילו לא יודע מאיפה להתחיל". "בדרך כלל הכי פשוט זה
להתחיל בהתחלה. תחשוב מה אתה רוצה לספר לי, תחשוב כמה אתה רוצה
לספר לי. תחשוב טוב, איפה אתה היית כשהכל התחיל, ותתחיל משם".
"טוב, אני מניח שבשבילי ההתחלה חייבת להיות שרה...."


                                             

הכרתי את שרה עוד באוניברסיטה. אני בדיוק סיימתי את התואר שלי
בראיית חשבון כששרה התחילה את השנה הראשונה שלה בפילוסופיה
למתקדמים. ובדיוק כזו הייתה בעיניים שלי  - פילוסופית
למתקדמים. חכמה, מלאת חיות, מלאת רעיונות והמון המון רצון
לשנות את העולם. הסיפור שלנו הוא לא מה שנקרא סיפור מרגש
במיוחד. הכרנו באיזו מסיבה מטומטמת שלא אני ולא היא רצינו לבוא
אליה מלכתחילה. הרומנטיקנים יגידו שזה הגורל, שרה קראה לזה
גלגול נשמות ואני קראתי לזה מקרה. אבל איך שלא נקרא לזה בסופו
של דבר נתקלנו אחד בשני. חיוך מבויש הוביל לשיחה. שיחה הובילה
לטלפון. טלפון הוביל ליציאה, שהביאה לעוד אחת ועוד אחת ואחרי
שישה חודשים קסומים אזרתי אומץ והצעתי לה נישואין. זה לא
שהייתי מציאה כל כך גרועה: משפחה מבוססת כלכלית, קריירה מובטחת
למדי והעיקר מאוהב עד מעל הראש. שרה הסכימה מיד.

החיים היו טובים אלינו. אני התמקמתי בחברת הייטק מצליחה, ושרה
החלה לקנות את שמה בעולם האקדמיה. תמיד רצינו ילדים. הרבה מהם.
אחרי שראינו שאנחנו עומדים טוב על הרגליים, התחלנו לנסות להביא
ילדים לעולם. זה לא היה קל כמו שזה נשמע. לא רצינו ללכת לרופא,
אבל כבר הרגשנו שמשהו לא היה כשורה. כשהספר השני של שרה יצא
לאור, וזכה לביקורות טובות ומכירות טובות עוד יותר, החלטתי
להפתיע אותה במשהו מיוחד. באותה תקופה החלה החברה שלי לשווק
מעין צעצוע חדש. זה היה מעין שילוב של מציאות מדומה, רשת
האינטרנט ועוד כל מיני שטויות. הרעיון היה לחבר את כל האנשים
למעין עולם מדומה אחד, אשר היה מספיק גדול בכדי שכל אחד יוכל
למצוא לו את החלקה המתאימה לו. במקרה הצורך יכלו המשתמשים
ליצור אזורים חדשים משלהם. כל אדם יכל לעבור בין כל איזור
ואיזור, וכן לעבור מהעולם האוטופי הזה לעולם האמיתי כרצונו.
כמובן שבהתחלה לפחות, לתענוג הזה זכו רק בעלי הכיס העמוק. לא
ממש הופתעתי כשבדרך אגב שרה הזכירה הצעצוע הזה באחת ארוחות
הערב שלנו. הרעיון עצמו התאים לאישיותה כמו כפפת בייסבול ליד
של ילד אמריקאי ממוצע. היו לי כמה אנשים שהיו חייבים לי טובה
או שלוש, ולמחרת בבוקר המשאית מהמפעל כבר הייתה בדרך אלינו.


היא הייתה כל כך מאושרת. החיוך מאוזן לאוזן שעלה על פניה
כשראתה את המתנה שלי היה שווה כל שעה נוספת שעבדתי בחברה.
באופן אישי, לא ממש הבנתי על מה כל הבלאגן. אפילו ניסיתי
להיכנס כמה פעמים. אני מודה, שהעולם הזה נראה נפלא. קצת שקט
ושלווה לא הרגו עוד אף אחד. אבל מאוד מהר העניין נמאס עליי.
ככל הנראה הייתי די בודד בדעתי. המשחק עצמו תפס תאוצה במהירות
על אנושית. כשהמחירים ירדו, הצעצוע המוזר הזה סחף את השוק.
בנוסף לזה ששרה אהבה אותי על זה שקניתי לה את המשחק, עכשיו היא
גם יכלה לספר לכל החברות שלה, שלה היה את זה קודם. החזון של
יקום מדומה חובק עולם עמד להתגשם. כפי שאמרתי, אני כמעט ולא
נגעתי בזה, ושרה התלהבה ממנו אבל תמיד דאגה לא לבלות שם יותר
מדי זמן. כל עוד המשחק לא הטריד אותי, אני לא הטרדתי אותו.
וליום הולדתי השלושים וחמש קיבלתי משרה מתנה נפלאה בתמורה.
למרות הכל ואחרי כל הנסיונות, שרה סוף סוף נכנסה להריון. הריון
טבעי, תקין ויפיפה. עשינו את הבדיקה וגילינו שאנחנו מצפים לבן
זכר. רק עצם המחשבה שאני עומד להיות אבא גרמה לי לחייך כמו נער
בן שש עשרה מתבגר אחרי הנשיקה הראשונה. בלי לשים לב עברו להם
חמישה חודשים.


                                             

בנקודה הזו בדיוק החיים שלנו לקחו פנייה חדה ימינה, והתרסקו אל
תוך הדרך. למרות הפצרותיי, שרה המשיכה להרצות באוניברסיטה
כשכבר הבטן מתעגלת לה יותר ויותר. כמו כל יום חמישי שרה נסעה
ברכבת הביתה. מהתחנה היא חוצה את הכביש ושם אני מחכה לה. כבר
עמדתי לצפצף לה בניסיון להזכיר לה שאנחנו מאחרים להורים שלה,
אבל לא יכולתי לעשות כלום בעודי רואה נדהם את הנהג המטורף שפרץ
אל הכביש באור אדום, ופוגע בשרה שלי.


המום וכואב רצתי לשרה. אני זוכר במעורפל שצעקתי למישהו להתקשר
לאמבולנס. כשזה הגיע הם אפילו לא נתנו לי לנסוע איתה. אם הנהג
לא היה מתרסק אל תוך קיר ההפרדה ומת במקום הייתי הורג אותו
בעצמי. אבל לא יכולתי לבזבז זמן. נכנסתי לאוטו וטסתי לכיוון
בית החולים. 7 שעות מורטות עצבים עברו עליי בחדר ההמתנה מחוץ
לחדר הניתוח. לבסוף יצא אליי הרופא. חיפשתי חיוך על הפרצוף
שלו, אבל לא הצלחתי למצוא אחד. הוא בא אליי ואמר לי: "מר
פיירברג, הצלחנו להציל את אשתך". "אבל...", שאלתי בפחד איום.
"היא ספגה נזק כבד בעמוד השדרה. היא לא תלך לעולם".
"והתינוק?". "לצערי איבדנו אותו. אותו ואת אחותו התאומה." לא
ידעתי מה להגיד. בנוסף להכל גם הייתה עוד תינוקת? עמדתי
להישבר, אבל ידעתי שאני חייב להחזיק את עצמי למען שרה. ידעתי
שהולכת להיות לנו תקופה קשה. "תודה דוקטור", מלמלתי בעודי
מתיישב על הכסא הקרוב ביותר ובוכה בשקט. שלושה חודשים שרה
הייתה בשיקום ואז לקחתי אותה בחזרה הביתה. ביחד התכוננו להמשך
חיינו.

לפחות בהתחלה, המצב היה נראה יציב. למרות הכאב הצלחתי להתגבר
וניסיתי להמשיך הלאה ככל הניתן. שרה, שהכאב שלה היה הרבה יותר
גדול משלי לא ממש הצליחה. לא פעם היא ניסתה לשכנע אותי לעזוב
אותה. למצוא אישה אחרת. לא חצי אישה כמוה, אחת שתוכל להפוך
אותי לאבא. פעם אחר פעם נשבעתי בכל מה שיקר לי שאני לא אעזוב
אותה בחיים. אבל היא המשיכה בשלה, בעודה שוקעת יותר ויותר
בדכאון. הדבר היחיד שהצליח לגרום לה קצת אושר היה המשחק. חשבתי
לעצמי שכל פיסת אושר מגיעה לה בזמנים כאלה אז לא אמרתי כלום
כשהייתה נכנסת לשעות בכל פעם. גם אני הייתי מדוכא לפעמים, אבל
כמו כל גבר טוב העברתי את זה בשתייה מזדמנת. הרגשתי חסר אונים.
שרה איבדה עניין בהכל. בי, בחיים, בכתיבה. אפילו בפילסופיה
האהובה עליה כל כך. כל החלומות שלה על שינוי העולם נגוזו באותו
יום נורא. וכל יום, כל יום, היא הייתה נכנסת למשחק. לעולם
המדומה. לחלקה הקטנה, הוירטואלית, המבודדת והמושלמת שלה.

הייתי מסוגל לספוג הכל. הייתי מסוגל לעכל את זה אם אשתי הייתה
בוגדת בי. הייתי מבין אפילו אם הייתה מחליטה שאני משעמם אותה
ונוטשת אותי לטובת חיי הרפתקאות באפריקה. אבל זה הרג אותי.
פשוט הרג אותי לראות את אשתי נמוגה מיום ליום. הופכת להיות
השלד של עצמה. מנותקת מהעולם החיצון, ועוד יותר גרוע, מנותקת
ממני. ניסיתי לגרום לה להפסיק. ניסיתי להחזיר אותה לחיים
האמיתיים. אבל לא ידעתי איך. המשחק היה יותר חזק ממני. כמו סם
היא התמכרה אליו ושוב היא לא רצתה להיגמל. אני לא יודע בבירור
מתי התקבלה אצלי ההחלטה, אבל ידעתי שאני צריך למצוא דרך להחזיר
אותה אליי.


                                     

ככה התחיל המסע שלי לקראת הנצחון על המשחק. המשחק נהיה האויב.
אני מאמין שהדרך הטובה ביותר לנצח אויב היא להכיר אותו לעומק.
למורת רוחי התחלתי להכנס גם אני לעולם הזה. השתמשתי במתקן שהיה
במעבדה בחברה, שבינתיים קנתה בניין משרדים רק בשבילה. עשירית
נחמה הייתה שבזכות המשחק, החברה בה עבדתי, הרוויחה כל כך טוב
שכל העובדים המקוריים קיבלו העלאה גדולה ונדיבה למשכורת. בכל
אופן, נכנסתי יותר ויותר פעמים למשחק. מצד אחד יכולתי להכיר
קצת יותר את הדבר הזה שאשתי חיה אך ורק בשבילו, ומצד שני
יכולתי לבלות קצת זמן עם אשתי בדמותה הוירטואלית. סוף סוף
הבנתי למה היא נמשכה לפה. כאן היא הייתה משוחררת. כאן היא יכלה
לרוץ ולקפוץ כאילו התאונה לא הייתה מעולם. היא בנתה לה בית.
והבית היה יפיפה. הבית נראה בדיוק כמו שהיה נראה אם אני לא
הייתי כל כך מעורב כתהליך הבנייה של הבית האמיתי שלנו. טיילתי
בבית. הוא היה מרווח, ומרוהט בטוב טעם. היו בו פסלים ותמונות.
הייתי יכול להישאר שם לעולם, אלמלא הפעם בה ברחתי החוצה
כשראיתי שהיה בו גם חדר ילדים. אחרי אותו יום לא חזרתי לשם
במשך כמה שבועות. ידעתי שאני חייב למצוא את הדבר שיחזיר לי את
אשתי . להמשיך לחקור ולמצוא את הפתרון הפשוט הזה במקום אחר.
במהלך השבועות שבאו אחר כך, הייתי עסוק במחקר אקדמי משהו. כל
החומר הטכני שיוצרי המשחק כתבו, פרסמו ולא פרסמו עבר דרך
שולחני. פחות ופחות הגעתי הביתה. זה לא ששום דבר חיכה לי שם.

ולמרות כל הצהרות המלחמה שלי ולמרות המחקר האדיר לא הצלחתי
לגלות את התשובה. שוב נאלצתי לחזור אל אשתי המדומה. אני לא
יודע אם זה היה רק בדמיון שלי או שזה היה חלק מהעיוות של המוח
האנושי, אבל הרגשתי שאני חושב יותר טוב שם. לא ידעתי אם זו
באמת הייתה ההרגשה, אבל חשבתי שכמו אשתי גם אני התמכרתי בצורה
מסויימת למשחק. אבל, שום דבר מכל מה שקרה לנו בשנה האחרונה לא
הכין אותי לקראת מה שעמדתי להתמודד מולו. בשבועות שלא הייתי,
אשתי שקעה יותר ויותר במשחק. אני לא חושב שיוצרי המשחק ידעו
בדיוק מה ההשפעות של המשחק יהיו על אדם שיבלה בתוכו יותר מדי
זמן. אני משוכנע שהם לא חשבו מה זה יעשה לאדם שלא בדיוק יציב
מבחינה נפשית. אחרי שבעה שבועות בהן לא נכנסתי למשחק לא זיהיתי
את המקום. הבית נראה שונה. שרה נראתה שונה. היא הייתה..יותר
מאושרת בצורה כלשהי. נכנסתי לבית. עשיתי סיור כאילו זו הפעם
הראשונה שלי בו. תוך מאבק אישי קשה, הלכתי לכיוון חדר הילדים.
וכאן באה המכה הגדולה מכל. אני לא יודע איך, אפילו לא ידעתי
שזה ניתן מבחינת התכנות של המשחק, אבל שם הם היו. שני ילדים
בני חמש בערך. בן ובת. תאומים כמעט זהים, ישנים אחד ליד השני
במיטה זוגית ומעליהם תמונה ענקית של פו הדוב.

הוצאתי את עצמי כמעט באלימות מהמשחק. רצתי לשירותים והקאתי כל
מה שהיה לי בפנים. כל האוכל, כל הדמעות, כל הרגשות, כל האישיות
שלי, הכל יצא החוצה באותו רגע זוועתי. ואז הבנתי שזה מצב של
הכל או כלום. הדרך היחידה בה אני אוכל לזכות  בחזרה באשתי,
יהיה מצבה אשר יהיה, היא אם התחליף יפסיק להתקיים. הדבר היחיד
שאני עוד יכול לעשות למען שרה היה להרוס את המשחק, פעם אחת
ולתמיד. ידעתי שלהרוס את העמדה שלנו בלבד לא יספיק. אם שרה תדע
שאי שם קיימת עוד עמדה היא תמצא דרך להתחבר אליה. זו לא הייתה
בעיה בשבילה. בזמן הזה החברה כבר החלה לייצר מתקנים ציבוריים
בתשלום. ידעתי שהיה פתרון אחד ויחיד. הייתי צריך להרוס את
המשחק כולו. תכננתי את המבצע במשך שלושה ימים ולילות,  אבל
בסופו של דבר התוכנית הייתה פשוטה ומושלמת. כשהגעתי לעבודה
בשעת לילה מאוחרת שומר הלילה לא היה מופתע. אחרי החודשים
האחרונים הוא כבר הכיר את הפרצוף שלי היטב. ירדתי למרתף. ידעתי
ששם ישבו כל מערכות הבניין. כל מערכות המים, כל מערכות החשמל
ובעיקר כל המערכות המרכזיות של המשחק. היה לי מספיק סיווג
בטחוני בשביל להכנס. התכנונים שלי היו מדויקים להפליא. מצאתי
בקלות את שסתום הגז הראשי. ידעתי שסיבוב מלא לימין יגרום ללחץ
עצום על הצינורות. בשעות כאלה אף אחד לא ישים לב לפיצוץ הקטן,
אבל תגובת השרשרת הייתה אמורה להרוס את הבניין עד היסוד. אף
אחד כבר לא היה בעבודה, ובמצבי הנפשי באותו הזמן אני כבר לא
יודע אם ממש היה אכפת לי. עליתי במהירות ללובי. צעקתי לכיוון
השומר שיש פצצה בבניין והוא ישר רץ החוצה בכדי להציל את עצמו.
7 דקות ועשרים שניות לקח לתגובת השרשרת לגרום לפיצוץ הן מערכות
החשמל והן מערכות הגז. לאחר עשרים וחמש דקות מסיבוב השסתום,
וארבע דקות של נסיון כיבוי נואש של מכבי האש, הפיצוץ הגדול
שחיכיתי לו אירע. הבניין החל לקרוס. ובשנייה אחת בלבד, המשחק
נדם, לנצח.

שיכור מנצחון חמקתי ממקום האירוע ודהרתי לכיוון הבית. עוד
מרחוק שמעתי את הסירנות. עוד מרחוק ראיתי את האמבולנס ליד הבית
שלי. עוד מרחוק ראיתי מכונית לא מזוהה עומדת באמצע הכביש ומכה
עמוקה במכסה המנוע שלה. כבר מרחוק ראיתי את כסא הגלגלים של שרה
זרוק בתעלה צידית כששרה לא עליו. עוד מרחוק ידעתי מה קרה.


                                         

שרה לא עמדה בניתוק הפתאומי מהמשחק. זה היה הקש ששבר את האחיזה
שלה במציאות. הדבר הראשון שהיא עשתה היה לגלגל את עצמה לכיוון
הכביש החשוך. כל מה שהייתה צריכה לעשות היה לחכות שמכונית
תעבור. המהירות של המכונית ושל כסא הגלגלים כבר עשו בשבילה את
העבודה. וכשרציתי לברוח מהמציאות שלי אל תוך המשחק המושיע,
הבנתי מה באמת עשיתי.

                                       

"אז אתה שואל אותי, איפה הייתי דוקטור, כשהכל התחיל? אני הבאתי
את החברה בה עבדתי לפשיטת רגל. במו ידי הכנסתי מאות אלפי
אנשים, ואותי בכללם ל"תסמונת הגמילה הדיגיטלית". הרסתי את הדבר
היחיד שהיה יכול להציל אותי מעצמי.אני הרגתי את אשתי. אתה שואל
אותי איפה הייתי כשהכל התחיל? אני גרמתי לזה להתחיל.
אני לחצתי על ההדק."