וביום ההוא ידעתי שלא אכתוב עוד. הידיעה נמלאה בי כמו פגיעת
ברק המחלחלת אט אט לעצמות בדיעבד.
היה זה היום שבו נעלמו המילים, והצורות שסימנו אותן אלמו דום
ולא הוסיפו לכת.
היה זה היום שבו העייפות הדירה שינה מעיני, היום בו המציאות
הפכה לנחלתה של השינה ואילו היום לנחלתו של הלילה.
"הייתי הופך מרצפות בכיתה בעת שעמום" הצהיר האדם היושב בפינה.
"הייתי בונה מגדלי קלפים והופך אותם למרצפות".
כולם ישבו מסביבו והודו לו אך הוא רק הזריק למוחו את התובנות
הברוכות ביותר- שטיח קל לא יעמוד על הרצפה.
אחרי חודש ימים נגמרו מילותיו ושקע בשינה עמוקה בעוד קהל
מעריציו עומד צמא לדבר פיו. אך אני התפזרתי על המים שזרמו על
אישוניו.
"שעת כושר" קרא האיש המתעלף שקול שאין לחקותו, וברקתו הימנית
פעם לו אקדח. אך הדגל כבר הונף זה מכבר והנוף חזר לקדמותו
חופשי מהדם והזעקות שהיו פזורות עליו כחול.
האיש הקיא את הלכלוך מתוכו ונשכב על הקרקע, מוצץ את לשדה, חופר
בציפורניו, מחפש מקום משכב.
וכשפגשתי את דמותי במראה היו פני חיוורות ועיני שקועות
ונפולות. זוג אישונים דוממים התרוצץ לו מול מראות מוחי אך לא
ראיתי כלום.
העט הפסיק לכתוב. העט התייבש. העט לא כותב יותר. הדיו נגמר הם
לא מבינים שנגמר לי העט הם לא מבינים. הוא התייבש נגמר לו הדיו
הוא הצמיח פרצוף נוסף ועכשיו הפרצוף החדש של העט שותה רק דם. |