שמש. אצבעות ניקוטין חומות צהובות נכנסות דרך החרכים הצרים שלא
אטמתי בחדר. נקישה נשמעת ואחר כך דיבור: "מדיאה, קומי עכשיו את
הולכת לעיר לעשות את הקניות המוזרות שלך." ומה נסיכת כולכיס,
ומכשפה תלבש ברחוב? לא משהו מיוחד... אני זורקת על עצמי חזיה,
תחתון, גופיה לבנה רגילה לחלוטין ומכנס טרניג מהוה ונעלי בית.

אני הולכת ברחוב ליד התחנה המרכזית, מהרהרת כמה שהיום הזה יהיה
לי עמוס מגודל הקניות שאני צריכה לעשות. אני שומעת עד לשם את
המוסיקה ההודית ויודעת כבר לאיזו סימטה להכנס, ואני לוקחת כמה
נרות שחורים, וגביש גדול וירוק אחד. המוכר אורז לי תוך כדי
שאני מבחינה בצער ובתחושת אובדן בעיניו או, המאוויים... כמה
שהם רודפים אותי... ברחוב ואפילו בחנות, בלחש עצום וחזק, או
ממש זעקה.

אני מראה לו את הגביש ואומרת: "זה מלאכיט כשאתה נושא אותו על
עצמך, אף אחד לא יראה אותך, אתה לבד, אלא אם כן תבחר אחרת,
שפתיו מביעות פליאה אבל פניו הרזים החדים והעצובים מביעות הבנה
עמוקה. אני מביאה לו עוד גביש ומצפינה בעדינות בתוך קערה עמוקה
על הדלפק. אני יוצאת מהחנות. אני קונה כמה צמחי מרפא, ומחכה
שאבא יקח אותי שוב לדליית אל כרמל. אני עוברת בחנויות וכולם
מסתכלים עלי, כן כבר טיפלתי במאויים עוד מקודם, רק בבואי
לכאן.
אני עולה על המכונית הישנה והרועשת וממשיכה הלאה לדליית אל
כרמל.

בדרך כשאבי עוצר ליד צומת גולני, אבא שלי אומר, "סבא שלך נלחם
כאן. קאעוקצ'י ממש נפל לו כאן לידיים" ואימא המשיכה לספר על
איך שאבא שלה למד נהיגה " את יודעת איך? נתנו לו משאית לנהוג
לאילת זה איך!" ואני יושבת בשקט למרות חוסר הסבלנות שמורט את
עצבי.

ובסוף הסיפורים יש שתיקה מביכה. אביה של אימי מת מסרטן
ואביו של אבי חי כחקלאי בן 70 בלי עבודה.

" אני רק חוששת מהמחיר" טענתי
" איזה מחיר?" שאל אבי

"המחיר שאינכם רואים."