מקשיבה לדמעות של עצמי
לשקט שהן מנסות ליצור
לכאב שאליו הן מנסות לחדור
לחושך שהן מנסות לסגור
יושבת, דממה - מקשיבה בשקידה
אולי דמעותיי יביעו סיום
יושבת, שקטה - מחכה לתשובה
מצפה שלבי ייהפך לאטום

מקשיבה לגשם, ליללות של לבי
שונאת את הרעש שדמעותיי מפיקות
מכחישה את הפחד שבתוכן מסתירות
בורחת מהצער שהן מביעות
עומדת, צווחה - עד שגרוני נחרך
אולי צעקתי תביא את השינוי
עומדת, מרעישה - עד שגופי נחתך
רואה את לבי הרוס ובלוי

אינני זוכרת ימים כה רבים
בהם זעקתי לא מצאה סוף
אינני זוכרת ימי חוסר אונים
בהם לא הפסקתי כל לילה לבכות

אני מחפשת, מבקשת... קץ או עזרה
אני מתחננת, נואשת... שנפשי תקרע

אני בוהה בתקרה שבחדרי הסגור
רואה בה תמונה של עתיד שבור
איך אצא מהחדר שמחזיק אותי שבוייה
איך יעלם הכאב שבעיני הוא כה נורא?

לא רוצה יותר להכיר בכאבי
גם אם ממנו אני מפיקה שירים
לא רוצה יותר להכיר בחיי
גם אם היו לי כמה ימים שמחים

למרות כל הבעיות, למרות כל הדברים
מחשבתי רק לדבר אחד נכנעה
מחשבתי רואה את השמיים בוכים,
אז ביקשה היא למות, לא להישאר כנועה

איך אמורה אני להמשיך
כשהשמיים מעלי נוטים כך ליפול?
איך אמורה אני להאמין
כשכל בוקר שלי הוא לילה שחור?

את כאבי אני מפיקה מחיי
אז מאיין אפיק את תקוותי?
כאבי מתנדב לכסות את פניי
אז למה שמחתי לא נדיבה גם היא?

מתחננת אני לכל דבר
שאמונתי אי פעם בו חלקה
אני רואה את עצמי נופלת על רגלי
מוחה דמעה, נפשי שחוקה

אני מחפשת, מבקשת... עזרה או קץ
אני מתחננת, נואשת...

שבלבי יפגע חץ