20 פיתות גדולות,יש. פירות, ירקות, גבינות, כל מיני סוגים של
נקניק. שישיות בירה שמקשות על המקרר להיסגר, אבל נכנסות. יין
לבן מקורר דחוף מאחורה, כל מיני סלטים צבעוניים בקופסאות
פלסטיק קטנות מהמעדניה המובחרת של השכונה. העיתון הפוך על
פניו, מנסה נואשות, כמו ילד שטומן ראש בחיק אמא כשהזאב הרע
מתקרב לסבתא, למצוא פינה בלי פרצופים מחייכים של נפגעי הפיגוע
התורן, ולא מצליח. אולי גלית תבין, כמוני, שהיום אין יותר מקום
להתנגדויות רציונאליות. הגיון הוא פאסה. לא בישראל של היום.
היום, אכול ושגול כי מחר...
ליל הסדר 2002. אני צריך לצאת עוד מעט, לאסוף את סבתא, לעבור
אצל הדודה האלמנה שגרה בדרך ולקחת אותה, עם הסירים הכבדים
שהכינה לסדר. קילוח חפוז, גילוח. בימים האחרונים אין לי אנרגיה
להתגלח. אי אפשר להופיע ככה בסדר, גם עם גילוח מובטחת לי מקלחת
של צוננים מפיה הפעור של מקהלת הדודות. אורז את עצמי במשהו
שיקבל לפחות ציון עובר אצל הדודות המצקצקות בלשונן. אנחה גדולה
נפלטת מחזי. אני נוגע בו. הוא שרירי ומפוסל, מזל שעוד הספקתי
היום לעבור במכון כושר. זורק מבט אחרון במראה, קולט בזווית
העין את המבט הלכוד שלי. מתעלם.
ממשיך החוצה, אל ההתנייעות הלוגיסטית המסובכת שהכתיבו לי מראש.
מגיע לבית של סבתא. הריח הזה, המוכר, הזקן משהו אבל חם, עולה
מיד בכניסה לבית. היא יוצאת, מבט כחול מיימי וזקן של פעם, של
מי שידעה עולמות אחרים, אבל עדיין עם ברק וחוכמה של מי שראתה
הכל ושרדה. ואהבה קורנת בלי גבולות. וכמה עצב. דוק העצב הזה
שתמיד צובט לי את הלב מחדש. המעיל שלה קצת מאובק, אבל עדיין
ניכר בה היופי האחר הזה, הדק כל כך, זה שאני אף פעם לא מצליח
לתפוס אותו במילים. כמו בתמונות שחור לבן באלבום הישן שלה.
נותן לה נשיקה על הלחי הרכה כמו צמר גפן מתוק ומפודר ועוזר לה
להיכנס לרכב, תוך כדי כיבוי זריז של הטראנס שנדלק אוטומטית עם
ההנעה ומפמפם בחלל הרכב בפראות. "מה נשמע מותקל'ה שלי?" היא
שואלת בקול הקצת צרוד שלה, ואני עונה, בקול שרק אני שומע כמה
הוא קרוע: "בסדר, סבתאל'ה, מה שלומך?". "כרגיל, בובל'ה, אתה
יודע. הרגל קצת כואבת אבל זה לא חדש...". איך האישה הזאת עברה
כל כך הרבה דברים והצליחה לשמור על שלווה כזאת? אני מהרהר ביני
לבין עצמי בתעלומה. אישה שהיא קסם, כזו שיודעת להכין שמלות פאר
מוילונות וסמרטוטים, שיודעת לבשל סעודות מלכים מתפוח אדמה
ומלח. "אח, איפה הן, הבחורות ההן?" אני נזכר בשיר ופולט, מבלי
משים, חיוך מר. מי שר את זה בכלל? יהורם גאון? איזו אם תקרא
לבנה יהורם, בכלל? מה רע ביורם? בעצם, אולי עדיף יהורם.
השיר הזה עושה לי הרגשה של קיבוץ. ריח של חציר וגללים של פרות,
פעיות של כבשים ועיזים. ודנה שטיינוביץ, או איך שקראו לה,
שהיתה איתי בגרעין. שלמרות מה שארז, חבר שלה, אמר כשהאשים אותי
בקולי קולות מול כל החברים, הזדיינתי איתה רק ארבע פעמים,
ובשלוש מתוכן היינו מסטולים לגמרי. חוץ מזה בכל אשם היה ג'רי,
החבר המתנדב הפסיכי שלה מקנדה, שתמיד היה לו סטוק בלתי נדלה של
ג'וינטים. ישבנו אצלו, והוא שר וגילגל, כרגיל, דילן וכהן
וג'וינט משובח, עם המבט המזוגג הזה שלו בעיניים, שיש בו מרחבים
של המערב התיכון של ארצות הברית, קשיחות של ניו-יורק, והרבה
עצב של טיולים בקצה האפל של החיים. והגיטרה החבוטה והקול הצרוד
והסקסי. השירה שלו תמיד עשתה לי תחושה של מרחבים, תחושת
הנדודים המעיקה והמוכרת הזאת, שהתפשטה בי כל פעם שישבתי אצלו
עם דנה. מחר, מחר אני אורז קיטבג ונוסע מפה, הייתי מבטיח
לעצמי, בין שאכטה לשאכטה. בדמיוני ראיתי את עצמי מרחוק, פוסע
לתוך שמיים אדומים עם ג'ינס קרוע, נרתיק של גיטרה וקיטבג מאובק
ותחושת חרמנות אדירה היתה מתפשטת לי בגוף, כולי מתקשה באחת. אף
פעם לא ידעתי אם זה קרה בגלל השירה של ג'רי או בגלל הג'וינטים
שלו. אבל זה קרה. עד שפעם אחת קלטתי שזה קורה גם לדנה.
וכשיצאנו, היא, עם המחשופים הגדולים שלה, העור החיוור המתוק
הזה, השפתיים הסמוקות תמיד והשדיים הכבדים שפטמותיהם תמיד
זקורות. והתחת הזה שתמיד שבר אותי מחדש. אותה דנה, תקעה בי מבט
כל כך רעב, וזועק, ומדבר, שלא יכולתי יותר. היה לילה, והיה
קיץ, והיה טל על הצמחייה של הקיבוץ, והצרצרים צירצרו בטירוף
וארז היה בתל אביב אצל ההורים, לא זוכר למה, והמזרונים מהחאפלה
של ליל אמש עוד היו בבית התרבות של הקיבוץ, ואיכשהו הגענו
שנינו לשם, לא זוכר איך. והחשמל כרת ברית עם השטן ולא נדלק,
והאדים של האלכוהול מאתמול עוד עמדו בחלל האולם וחירמנו אותנו
עד לשיגעון. ברגליים כושלות הגענו למזרן הכי קרוב ונצמדנו זה
לזו בטירוף. וככה קרה עוד פעמיים. ובפעם הרביעית, כשלא היינו
מסטולים, פשוט רצינו להיפרד אחרי שטחנו לעצמנו את המוח שבועות,
על כמה שאנחנו חארות, ומה אנחנו עושים לארז, ומה קרה לנו, צמד
נואפים מסריח שכמונו. וכל פעם שראינו זה את זו מאז ראינו רק את
מה שקרה. ופיתחנו משטמה קטנה בינינו, ככה, בלי שידענו מאיפה זה
בא. אז מה זו אשמתי, בעצם?
לא יודע מה קרה לי היום, ענן כבד של מלאנכוליה עוטף אותי. אני
מנסה לגרש אותו עם היד, כמו שמגרשים זבוב טורדני. לוחץ על
כפתור הרדיו. שכחתי שאני על דיסק, טקנו משובח מהמיקס של שחר
שצרבתי אתמול מתחיל לדפוק חזק בחלונות של האוטו. סבתא לא אוהבת
את זה, אני מרגיש. מכבה אותו. העיניים שלי נרטבות, אני קולט
שמתחיל מבול מדהים בחוץ. הבומים של הרעמים מתערבבים לי עם
הבומים של הטקנו שכיביתי לפני רגע. ליל הסדר? מה קרה לכם שם
למעלה, אתם נורמלים? אביב הגיע פסח בא! אביב, אתם שומעים? ההם
מלמעלה עונים לי בברקים ורעמים זועמים. אני משתתק.
מגיעים לבית הדודה. תמיד נהיה לי כבד בלב כשאני נכנס לביתה, לא
יכול שלא להיזכר בלילה הזה שאמא הזעיקה אותי לעזרה, בגיל 17.
הלילה שהסתיים בכך שעזרתי לאיש מד"א להוריד את הדוד, כרוך
בסדין התכול עם הפרחים הלבנים שהדודה תמיד סיפרה בגאווה איך
קנתה אותו בבלומינגדיילס, עטוף בו מכף רגל ועד ראש. הפעם
הראשונה שלי שנגעתי במוות. הקיפאון המוכר זורק בתוכי גרורות
בכל הגוף. אני מקיש בדלת, קצת רועד. הדודה פותחת, גזרתה השופעת
מרוסנת במעין חליפה שחורה עם כפתורים וחולצה ורודה שלא ממש
עושה עמה חסד, מציצה מתחת. והלחיים שלה תמיד אדומות כאלו, כמו
של דודות מהסרטים המצויירים. "בוא, מותק, יופי שהגעת כבר" היא
אומרת לי, ומוליכה אותי למטבח המואר, העמוס כל טוב ומלא במפיות
קטנות ורקומות ומיני שכיות חמדה של מטבח עשויות עץ, מכל מיני
מקומות בעולם. ריח כבד ומגרה של מאכלים משובחים עומד בחלל
האוויר, ואני מתחיל להרגיש את מיצי הקיבה שלי מתהפכים ומתכונן
להתנפלות הגסה והבלתי נמנעת של שולחן הסדר היהודי. "יאללה,
הולכים לסדר" אני מחייך חיוך דל בנסיון לקטוע את הלם הצבעים
והריחות שהקפיא אותי עוד קצת, וסוחב את הסירים הארוזים בשקיות
ניילון גדולות, עגולים ומוכנים לנשיאה.
יש משהו ישראלי יותר משקיות הניילון האלו? אני שואל את עצמי.
כל החיים שלנו אנחנו סוחבים שקיות ניילון. בכל קנייה אנחנו
מתמלאים בעוד ועוד שקיות. כל החיים שקיות ניילון. אני נזכר
בתקופת שהותי בניו יורק. שם יש שקיות נייר חומות כאלו, שותים
קפה משקית חומה, אוכלים משקית חומה. זה בטח יותר ידידותי
לסביבה, אני מהרהר. אבל בארץ הקודש? ידידותיים לסביבה? הרי
אפילו לעצמנו אנחנו עוינים. הה, הצחיקו אותי, אני נתקף בגל
התיעוב הישראלי העצמי הידוע.
הגענו לסדר. שקיות ניילון עם סירים ביד אחת, סבתא ביד שניה,
הדודה מאחורינו. כולם כבר נוכחים. לחיי מתמלאות סימני ליפסטיק
של כל מיני דודות מאופרות. הדור הצעיר מהצד השני של השולחן,
מביט בי בחיוך מלא רחמים, לחיי כולם מלאות סימני מחיקה של
הליפסטיקים שהם קיבלו. אני עושה להם "אהלן" בעיניים. הידיים
שלי עסוקות מדי בדודות וניילונים.
מתחילים בריטואל הסדר. שולחן לבן, מצות, כוס לאליהו הנביא.
השולחן עמוס כל טוב ומנופח יתר על המידה כרגיל ואני מתחיל למלא
את הקיבה באוכל ויין, ועוד יין. ועוד. לפתע קוטע את השגרה
ההזויה והשלווה הזאת דני, אחד מבני הדודים, כשהוא סוגר את
אפרכסת הסלולרי שלו, בקול זעקה: "שיואו, שמעתם? היה פיגוע בסדר
במלון בנתניה! 17 הרוגים, 70 פצועים! 25 מתוכם קשה מאד!". דקה
אח"כ מתמלא שולחן הסדר המסורתי במנת הסדר המודרנית, זו שלא
רשומה בשום הגדה: מכשירי הטלפון הסלולריים, מכל סוג ומין, עם
אפרכסת, בלי, עם ובלי כיסויי עור, עם ובלי אנטנות. כולם
מחייגים לכולם, כוכבית עשרים ושתיים למבזקי חדשות, חיוכים
נמחקים. אנחות עמוקות. אני רואה את הבעות פניהם של המבוגרים
שבינינו מרצינות, מרגיש את המלאנכוליה היהודית הזאת, העיניים
שידעו כאבים שלא מדברים עליהם, כל החגיגיות השבירה כל כך ששררה
קודם, מתבקעת לרסיסים. צרות היומיום פולשות למפלטו האחרון של
האסקפיסט הממוצע. "לאן הגעת, טמבל?" אני חושב לעצמי. "סדר פסח
ההזוי הפך עבורך לאסקפיזם?". אני הולך ומאבד הגיון, מנסה
לחדול. זה היין, כנראה, זה היין. הסלולרי שלי שהוצא לאחר כבוד
מהכיס מצליח להישמע. גיא, מהיחידה שלי, מודיע לי שמגייסים
אותנו כנראה. הוא כבר קיבל טלפון וצריך להתייצב מחר. כיאוס
מחשבתי. שולחן הסדר מתחיל להסתובב לי מול העיניים.
די דיינו, די דיינו, די דיינו דיינו דיינו דיינו. חייב לשכנע
את גלית להיפגש הלילה, חייב.
גם אני, כמו כל היתר, מתקשר בסלולרי לשמוע מבזק חדשות ומספיק
לשמוע שמניין הפצועים עלה למאה וש-17 ההרוגים, הם "לפחות" 17.
לא יכול יותר לשבת שם. הגפילטע פיש, הקניידלעך, המרק, הסלטים,
הפרגיות בשזיפים, עוגיות הקוקוס, היין, היין, היין, החדשות,
הפיגועים, התמונות של ההרוגים המחייכים שחיו עד אתמול מהעיתון,
הסירים של הדודה, המבט המיימי של סבתא, הסירובים העקשניים של
גלית, הטלפון של גיא, עוד יין.
סיבוב הסעות ופיזור. חדל אש. אני בדרך הביתה, מתקשר לגלית. איך
היא לא מבינה? אכול ושגול כי מחר נמות. אני לא שוכח להגניב
חרישית, במקרה, את הידיעה שהיחידה שלי מגוייסת למילואים. חדל
שטויות, בואי ניפגש, את לא רואה מה קורה פה? את יודעת מה יהיה
מחר? תעזבי אותך מתירוצים, צריך לחיות, כל עוד אפשר.
אני מגיע הביתה, מעיף את הבגדים של הסדר לסל הכביסה, מחליק את
הסדינים בחדר השינה, מדליק נר יפני, שם מוזיקה בראש טוב. גלית
דופקת בדלת. פותח לה. היא נראית נהדר, כרגיל. הלב שלי מתרחב,
למרות הכל. אנחנו לא מדברים. אני מחבק אותה. היא מחבקת אותי.
פוסעים בצעדי ריקוד לכיוון חדר השינה. מסתובבים בריקוד, משירים
לאט לאט את כל השכבות. אני מלטף לה את כל הגוף, כמה צמא. היא
מורידה לי את התחתונים ומשכיבה אותי, לבושה בתחתונים וחזיה
שחורים. אני מעביר ליטוף מהיר אחד מעל התחתונים שלה ומרגיש את
הרטיבות. מחליק את ידי לתוכם, לתוך המתוק החם והרטוב הזה,
לשכוח מהכל. היא מכניסה לי לשון לאוזן. אני מוריד לה את
התחתונים ומעיף אותם על השטיח. אני חודר לתוכה.
דרך התריס, בשידור ישיר מהסלון של השכן שמנסה לעודד את עצמו,
נכנסת אלינו גבעת חלפון. רק היא אינה עונה?, אני מהרהר, ומחר
מילואים. מתפרצים אצלי שברי מחשבות קטנים, תוך כדי שאני עולה
ויורד על גלית, בולה-בולה, והראש מתמלא בפיסות של רגשות
ומילים:
תן לשים ת'ראש על דיונה
תן למוזות קצת לרעום
תן לנוח על כל שעל
תן את הכבוד לצה"ל. |
