הסיפור מגולל את שיגרת חייו של אדם שחי לו באחת מערי הארץ. שיש
לו תחביב משונה למדי אם נודה באמת. הוא אדם חזק מטבעו, והוא לא
בוכה הרבה על יקיריו שנקטפים להם בטרם עת.  אלו הם המצבים בהם
אדם נוטה להישבר. ושון שלנו לא נשבר בקלות כזאת. זהו ידע שנרכש
אצלו במשך השנים. אבל הכי מצחיק שמה שלימד אותו לא לבכות על
חלב שנשפך היא לא אחרת האשר רוח רפאים. מלאך בדמות אישה מבוגרת
שאותה אהב שון מאוד מאוד. שון ידע שהיא סובלת מסיבוכי ניתוח
קשה מאוד, אך הוא לא תיאר לעצמו שהיא תמות בסופו של התהליך.
הוא מאוד אהב אותה. כשנפטרה נזכר איך היא עודדה אותו כשבא לנחם
את אשת הרב שאליו היה גם כן מקורב. איך כשנפגש עימה ברחוב, נשק
לה על לחייה, כאילו היתה בשבילו סבתא שלישית בנוסף לשתי הסבתות
שכבר היו לו. אבל כל זיכרונותיו היו בגדר חלום בהקיץ. הרי היא
כבר לא הייתה שם בשבילו כאשר נקברה מתחת לאדמת כשמעליה שתי
לבנים של בניה וערימת חול חמרה שמכסה על הבור שנפער לכבוד אותה
אישה שנקטפה משון בטרם עת. כשקיבל את הבשורה חשב לעצמו שון
"איך אחיה בלי רות? הרי כל כך נקשרתי אליה מאז מותו של רבי
אליעזר, היא היתה המזור לפצעיי באותה תקופה ועכשיו היא הלכה
ואין מזור לפצעיי." כמו שמחשבות אלו עברו בראשו הוא מצא עצמו
שואל את אותה אישה , את רות "למה הלכת לי?" "למה הלכת בטרם
עת?" לא חלפה אפילו דקה והיא השיבה לו. "לא היה בי עוד כוח
לסבול את המחלה. נאלצתי לוותר." אמרה. הוא שעוד היה נדהם מעצם
ההארה, שאל אותה בדמיונו "ומה אעשה עכשיו בלעדייך? הרי אם לא
את , לא הייתי שורד את מותו של רבי אליעזר. כשבאנו שנינו לנחם
את אלמנתו." היא לרגע לא נענתה לו. כאילו עשתה עצמה חושבת
לרגע. ואז אמרה. "אתה לא תאבד אותי. אני אהיה כל הזמן זמינה
עבורך." שון שמע את הדברים הללו והוא קצת נרגע והמשיך להקשיב
לדבריה של רות.  "בכל פעם שתרצה לראותי אני אהיה בשבילך שם."
אמרה "אם תרצה לראות אותי תביט השמיימה. בכל פעם כשתראה את
כוכב הצפון, אני אהיה בתוכו." אלו היו דבריה של רות. שון היה
המום, אך הוא נרגע לחלוטין. כשהגיע הבייתה באותו ערב, הוא נכנס
לחדרו כשכמעט ולא דיבר על מותה של רות. הוא פשוט נכנס לחדרו,
והתפנה לכתוב את סיפוריו שמילאו בתוכן את חייו, שאילמלא לא אהב
לכתוב סיפורים היו חייו הפיוטיים ריקים. אז רות נפטרה אך שון
היה מאושר כי הוא ידע, רות לא נעלמה מחייו. כשפרש לשינת הלילה
שלו, אמר שון לרות "לילה טוב נשמה" ואז הוא נרדם וישן עד שהגיע
הבוקר.