"תגידי לדמעות להפסיק לרדת
תגידי לייאוש שעכשיו הזמן לסגת
תגידי לי שאת מרשה לי להתקרב
תגידי לעצמך שאני באמת אותך אוהב
תפסיקי לדאוג, תפסיקי לרעוד
עכשיו אני לצידך, לא תשובי למעוד"

מילות השיר התנגנו להן בראשה בעת שהתהלכה הנה והנה בחצר. כאילו
נכתב השיר רק בשבילה, אך הוא לא נכתב לה, והיא לא ידעה, האם
הוא באמת מתחיל להתקיים או שמא זוהי רק משאלת ליבה. "ליאת, את
בסדר?" היא שמעה קול מאחוריה והסתובבה לכיוון הבית. דור עמד
בחדר שלה והסתכל עליה מן החלון. "כן, ברור" השיבה במעומעם.
"אני לא שומע אותך, תתקרבי קצת" קרא אליה. ליאת לא רצתה
להתקרב, הקו הדמיוני עליו הילכה בשעה האחרונה נעם לה, והיא
רצתה להמשיך לצעוד בו, אלא שפניו החיוורים של דור עוררו בה
רגשות שונים, והיא נכנסה הביתה ופנתה לחדרה.
דור התיישב על מיטתה. "את נראית נורא" ירה לעברה. "תודה, גם
אתה נראה מצויין" החזירה לו בלעג. "אמא שלך דואגת לך" הוא
המשיך "היא סיפרה לי שאת לא אוכלת כלום, שאת בקושי יוצאת
מהבית, ובעצם כל היום נמצאת רק במיטה ובחצר, אפשר לדעת מה עובר
עלייך?" היא היססה לרגע, רוצה לשפוך את הכל, לספר לו, לחלוק
עימו, אך לא מסוגלת להביא את עצמה לידי כך. מחטטת בכל תאי מוחה
בחיפוש אחר תשובות פשוטות, כיסוי לאמת. "מה שעובר עלי זה לא
עניינך, ואם אתה רוצה להישאר ידיד שלי כדאי שתעזוב את זה. חוץ
מזה, ממתי אתה שליח של אמא שלי?" ליאת אמרה לבסוף בכעס. "אני
לא שליח של אמא שלך, את יודעת שליאורה ואני בכלל לא משדרים על
אותו גל, אבל היא חשבה שאולי אני אצליח לעזור לך כי היא מרגישה
שהיא לא מצליחה בכלל לדבר איתך. ומה זאת אומרת ידיד שלך? ממתי
אנחנו ידידים? אני חשבתי שאנחנו אחים." חייך אליה. "חורגים!
אחים חורגים!" ליאת מיהרה לתקנו. "אחים בנפש. בסדר?" ניסה דור
לפייס אותה. שניהם שנאו את המושג "חורג", ולמעשה, השתדלו תמיד
שלא להשתמש בו. הם היו חברים טובים, ודור אהב את ליאת כאילו
הייתה אחותו האמיתית, שלוש השנים שהפרידו ביניהם רק חיזקו את
תחושת האח הגדול שלו כלפיה. עד שאביו נישא לליאורה, כשהוא עצמו
היה בן שש עשרה, הוא היה בן יחיד לאב אלמן, וליאת הייתה קרן
האור היחידה, במעבר לבית הזר, עם האשה החדשה של אביו.
"אתה קורא לעצמך אחי בנפש? באמת.. אתה הרי לא יודע כלום על מה
שמתחולל בתוך הנפש שלי" ביטאה ליאת את המילים בצער.
"אם היית מספרת לי, הייתי יודע" דור לא נכנע לה.
ליאת חיפשה מוצא מהשיחה החונקת הזו. היא התיישבה על מיטתה
והניחה את ראשה על כתפו של דור. "אם היית גר בבית, הכל היה
הרבה יותר פשוט"
"מה הקשר אלי?" הוא התפלא
"הכל קשור אלייך, אתה לא יודע את זה?" היא חייכה אליו.
"מה שאני יודע, זה שאת באה איתי עכשיו למטבח לאכול משהו"
"סבתא פולניה שכמותך!" הטיחה בו את אחת הכריות שהיו פזורות על
המיטה.
"את קראת לי סבתא? שאני אבין, את קראת לי סבתא? אני נראה לך
כמו סבתא??? הוא דחף אותה מעליו והתחיל לזרוק עליה את הכריות.
ליאת תפסה בו ומשכה אותו אליה, הם שכבו חבוקים, מסתכלים אחד
בשני, מחייכים, פניו קרובים לפניה, חוסר תזוזה. אז התרומם דור
ואמר "הפרצוף התמים שלך לא עובד עלי ילדונת, תרימי את עצמך
עכשיו מהמיטה הזו ובואי למטבח" הוא יצא מהחדר והשאיר אותה שם
מאוכזבת, אשליותיה כרגיל, מנופצות.
כשנכנס דור שנית לחדרה כעבור מחצית השעה כדי לבדוק למה לא
הגיעה לאכול, הוא מצא אותה שקועה בשינה עמוקה, כשהכרית תחת
ראשה רטובה מדמעות. הוא התיישב על השטיח לידה, ליטף את שערה
ולחש, ספק לה ספק לעצמו "מצטער ילדונת, אבל זה בלתי אפשרי",
אחר כך קם, סגר את הוילון, ויצא.
כשליאת התעוררה, השעה הייתה שעת ערב מאוחרת, והיא לא ידעה אם
דור נשאר בבית, או יצא עם חברים, כל שידעה הוא שיש לה רק עוד
יומיים עד שהוא ישוב לבסיס, ואז שוב לא תראה אותו במשך חודש.
היא רצתה לנצל את היומיים האלו כמה שיותר. היא קמה, ניגשה אל
הארון והוציאה את השמלה שקנתה בשבוע הקודם, במיוחד בשבילו.
שמלת קטיפה כהה, שנצמדה היטב לגופה החטוב, והדגישה את תווי
גופה העדינים. השמלה הייתה מושלמת לטעמה של ליאת, היא הייתה
ארוכה וצמודה כך שהסתירה את רגליה, אך הגב היה חשוף, וכולה
נראתה אצילית וצנועה, אך עם זאת גם סקסית ומפתה. ליאת ידעה
שאין לה לאן ללכת עם כזו שמלה, שהייתה יפה ויקרה מכדי שתשמש
אותה ביציאה לדיסקוטק, אך היא קנתה אותה בשביל דור, ולכן
החליטה ללבוש אותה ולהראות לו אותה "כדי לשאול לדעתו על קנייתה
האחרונה". כעבור עשרים דקות היא כבר הייתה לבושה בשמלה החדשה,
כשעל רגליה מגפיים דקיקות, ושערה הארוך מסורק בצורה היפה
ביותר, פניה חייכו אליה מן המראה, מאופרות בעדינות, כשסומק
מסתיר את חיוורונה. היא יצאה מחדרה והלכה לעבר חדרו של דור.
הדלת הייתה סגורה. לאחר שדפקה על הדלת ולא נשמעה כל תשובה,
נכנסה ליאת אל החדר, שהיה ריק, סגרה אחריה את הדלת והתיישבה
באכזבה ניכרת על מיטתו. "אחכה לו", החליטה "כמה שאצטרך. אחכה
לו!" היא נותרה לשבת שם, והזמן חלף, אך דור לא הגיע הביתה.
מתוסכלת הסירה את מגפיה ובעטה אותם אל מתחת לשולחן. היא הניחה
ראשה על הכרית ושאפה לקרבה את ריחו. מחוגי השעון המשיכו לזוז
לאיטם אל מול עיניה, הלילה ירד לפני זמן רב, היא נכנסה מתחת
לשמיכתו של דור, בשל הקור, לכסות את גבה החשוף. ההתרגשות כמו
גם האכזבה, הרעב והמצב בו הייתה שרויה גרמו לה להירדם בשנית.
כשהגיע לבסוף דור, לפנות בוקר הביתה. הוא נכנס לחדרו מחובק עם
בחורה כלשהי, מדיף ריחות של אלכוהול. הזוג לא טרח להדליק את
האור, הם התיישבו על המיטה, וצעקה הקפיצה אותם. דור מיהר ללחוץ
על המתג והחדר נמלא אור, ליאת יצאה במהירות ממתחת לשמיכה,
שמלתה מקומטת והאיפור מרוח על פניה, מטושטשת ומבוהלת חמקה משם
תוך מלמול מילות סליחה. בחדרה, פרצה ליאת בבכי. תוכנית הפיתוי
שלה באה לקיצה, דור לא חש כמוה, היא חשה אבודה יותר מאי פעם.
בינתיים דור שלח את ידידתו לביתה, ונרדם במיטתו, שואף לקרבו את
ריחה הנפלא של ליאת. אהובתו.