נרות, נרות, נרות... כל מה שאני רואה זה רק נרות.
מה בסך הכל רציתי? להזכר בו. שעות לקח לי עד שהגעתי
לאנדרטה. כמה אנשים! וכולם ישובים על האדמה,
מדליקים את הנרות, מביטים זה בזה. לא הבנתי מה קורה
שם.
מישהי עמדה בצד עם דוכן וביקשה למכור לי נר בחמש שקל
עם תמונה שלו. בלי תמונה - שלוש שקל .
ברקע שמעתי שיר עצוב שבדרך כלל הייתי שומעת בטקסים
של ביה"ס ביום הזכרון לחללי צה"ל.
מה לעזאזל קורה פה?
בסך הכל רציתי להזכר בו. ילדה שהייתה בטח בת 15
ישבה על הרצפה ובהתה בנרות, וצלם אחד צילם אותה,
פשוט יושבת ובוהה.
זה היה נורא, השקט הזה, המוזיקה הזאת שהתנגנה מכל
עבר, כאילו מנסים בכח להכניס אותך לאווירה מדכאת.
לא מספיק להביט באנדרטה?
והנרות, הנרות, הנרות...
הרצפה נראיתה כאילו עומדת לעלות באש בכל רגע,
ורציתי לשבת, אבל לא היה לי איפה. מאות אנשים ליד
אנדרטה כל כך קטנה, וכל כך הרבה פרחים... בסך הכל
רציתי להזכר בו.
מישהו פתאום מחה דמעה, ואני הבטתי בו. איך אפשר
לבכות במצב כזה, איך אפשר לבכות כשהצלמים מקיפים
אותך ומנסים לתפוס אותך במצב הזה, וכל מה שאתה רוצה
זה רק שהם ילכו?
שכל ההמון הזה פשוט יתנדף מפה, וישאיר אותך לבד,
לבד עם הנרות, כי כל מה שרצית... זה רק להזכר...בו .