היא הביטה בי בעצב .
"זה נורא , את לא מבינה ? זה מזעזע!" ישבנו בכיכר המדינה ,
היא מושכת טישו ועוד טישו מן החפיסה , מעשנת סיגריה אחרי
סיגריה , על סף דמעות .
לפני שלוש שנים אודיאה , החברה הכי טובה שלי , הייתה באיזו
מסיבה משוגעת .
היא ניסתה איזה סם חדש , שכנראה לא עשה לה כל כך טוב ,
וקמה למחרת עם פנים חדשות .
כשאני כותבת "פנים חדשות" אני לא מתכוונת לפרצוף מסטול ,
אלא לפנים חדשות . על אמת .
למשל היום , לאודיאה יש פרצוף עם דמיון מאד גדול לג'וליה
רוברטס .
אבל זה משתנה כל בוקר , היא יכולה להתעורר עם פנים של
יפיפייה לוהטת , או של אחותו של גרגמל .
רק הקול של אודיאה לא משתנה . קול רך כזה , אשר בשלוש
השנים האחרונות נהיה קצת תקיף , במיוחד כלפי העיתונאים
ממוספי סוף השבוע , אשר מתקשרים אליה כל שבועיים לוודא
שהיא עדיין לא מעונינת להתראיין .
אף אחד לא יודע איך זה בדיוק קרה , ומתי זה ייעלם , אבל
אודיאה הייתה כבר אצל כל הרופאים , עשתה את כל הבדיקות ,
וחוץ מזה שכל בוקר היא מתעוררת עם פרצוף שונה ,
הכל אצלה תקין .
"ממש רפואה מתקדמת" היא ממלמלת מבעד למסכי עשן
הסיגריות "אתמול פגשתי מישהו בפאב."
"איך הוא?" עכשיו גם אני לוקחת סיגריה .
"מדהים." היא קובעת ביובש "קבענו למחר בערב . אבל
תגידי לי , רונה , איך , לעזאזל , הוא יזהה אותי מחר ?!"
היא מכבה את הסיגריה שלה ושותקת .
"אפילו אני לא יודעת איך אני אראה מחר."
"הוא יצטרך לאהוב אותך בגלל האופי שלך" אני קובעת "המראה
החיצוני לא צריך לקבוע."
"גם כן אופי" ממלמלת אודיאה "גם כן גברים ישראלים..." היא
רוטנת "לא נמאס להם מאותו הפרצוף כל הזמן ?"