יושב וחושב מה לרשום..ואין מילים.
שוב פיגועי תופת נוראים במדינתנו,
וזה חוזר על עצמו כמו סרט אימה מחריד.
שוב ושוב ושוב...
"עוד זה הולך, וזה בא.." ( איוב..אתם יודעים...).

מפחיד..פשוט מפחיד להיות חלק מזה..
זה כבר לא רק מציק - זה רודף..
בלתי אפשרי להמשיך לחיות ברמות החרדה האלו,
ברמות הדאגה והמתיחות - יש גבול. אי אפשר עוד.

שתיקה.

כל המילים כבר נאמרו. הרי מה נאמר
כקולטיב שמיחד את קורבנות הפיגוע האחרון שלא נאמר על
קורבנות הפיגוע הקודם, וזה שלפניו וזה שלפניו.

ומה עוד נותר , חוץ מלשמוע שוב את הפתרונות חסרי התוכן,
ולדון שוב בעתידנו בארץ המבוטחת, עם אותם הנימוקים ואותן
הטענות.
הכל ידוע מראש, שום הפתעות.

שוב לדבר על שלום, שוב לדבר על סובלנות,
שוב לדבר על הדרך לפשרות והצורך בהם,
על חשיבות החיים אל מול האדמה.
שלטי החוצות של "עדיפים כאבי השלום מיסורי המלחמה" ,
כבר לא ממש חשובים. אני בספק אם הם מעולם השפיעו.
נמאס מהכל.
אנשים במצב של מרוב יסורי מלחמה -
כבר אין מקום לשום דבר אחר.

אז לא קלה היא דרכנו,זה כבר נהיה המנון רשמי של מדינה...
רק שבשיר ההוא השקט חוזר יחד עם החיוך...והסוף רומנטי  
עד דמעות.
אצלנו לא ממש , בכל אופן לא נכון לעכשיו.

מרגיש את היד המחבקת חזק של אהובתי,
זו שמביטה בי עכשיו בעיניים שואלות,
כאילו שלי אמורים להיות כל התשובות.
למה כל כך הרבה אנשים נהרגים בתוך זמן כל כך קצר ,
על לא עוול בכפיהם, ולמה אני מסותבב עם עיניים עצובות ומבט
מוטרד ומודאג מזה יומים... ( ובעצם הרבה יותר מזה... )
ומה יקרה כאן עכשיו,
לאן הדרך הלאה, איך כל זה יגמר.

ולך תסביר..לך תסביר שאתה מודאג עד פאניקה, ללא הפסקה,
בכל שניה - לגורלה.
ומתפלל תפילה תמידית שאזור ההרג האחרון לא פגע במי
מיקרי האהובים, הכה מעטים, הכה חשובים לי...
לך תסביר לה שאין לך תשובות קסם ושפתרונות לוגים לא תמיד
מתקבלים בשטח,
לך תגיד לה שאין לך מה מושג מה יקרה פה מחר ,
ואיך לכל הרוחות אני אמור להרגיע אותה ולנסוך בה שלווה,
זו שהיא כל כך סומכת עלי להשרות עליה.

וכל כך רוצה לראות את החיוך חוזר לפניה, לראות אותה
שלווה ורגועה,
לדעת שאני יכול להפרד ממנה בבוקר בלי לחשוש
שזו הפעם האחרונה,
שזו יכולה להיות הנשיקה האחרונה, הנגיעה האחרונה,
הליטוף האחרון.
כל כך רוצה לחזור לחיים השפויים, בלי דפיקות לב מואצות וחרדות
בכל כמה דקות / שעות , עם כל צלצול טלפון לא צפוי,
עם כל מבזק חדשות מיוחד, עם כל סירנה מזדמנת
שחולפת ברחוב בכל שעה נתונה.

מתגעגע לימים שהדאגות שלנו היו איפה נשתה שוקו חם
לפני השינה, אצלי או אצלה.
כל מה שנשאר לי לעשות זה לחבק אותה חזק חזק,
לא להרפות , ידי מלטפות אותה בעדינות ללא הפסקה.
לעטוף אותה באהבה שלי, שהיא הדבר היחיד שאני בטוח בו,
הדבר היחיד ,אולי, שעליו היא יכולה לסמוך בעיניים עצומות,
ושבו היא יכולה להתנחם בתקופה כל כך קשה כמו זאת.

בלתי אפשרי לחיות ככה.
מעין פחד תמידי שעוטף את החיים שלנו פה.
זה עצוב בלב, ולמי שעצוב בלב...חייו הם לא ממש חיים.

שתיקה.

ולכל מי שחושב שבמהלכים צבאים כאלו או אחרים טמון הפתרון -
אני מתאפק לא לצרוח...
לא לצעוק עד זוב דם, עד אחרון מיתרי גרוני,
שאלימות נוספת תגרור עוד אלימות,
שפיכות דמים תגרור שפיכות דמים.
שכל הסיסמאות הריקות מתוכן הללו של מחרחרי המלחמה,
רק יובילו לכך שעוד ועוד פרחי גן יקטפו...
כדי להגיע לאותה נקודה בדיוק שבה אנחנו היום.
ואני לא מוכן ( לא מוכן !!! בזעקה גדולה, בצעקה ) שפרחי הגן  
יקטפו ללא סיבה, ללא הסבר, ללא חזרה, רק למען משחק הדמים.

אז נכון. אולי זה לא תלוי בי. אולי זה לא תלוי בנו.
אולי הצד השני מבקש את זה. דורש את זה.
אולי ואולי אולי. אני מסרב להאמין שזה הפתרון. מסרב.

כולו רוצה לחיות בשקט. בלי הרבה דרישות.
האהבה שלי לצידי, החברים הקרובים כל כך , המשפחה.
דירה קטנה , אולי גינה.
מעין אושר בסיסי שכזה. כזה שכל אדם במקום שפוי רואה כמובן
מאליו. בלי להקדיש לזה שנית מחשבה נוספת.

שתיקה.

אז מה הפתרון שלי ?...

פעם הייתי אומר הדברות, וצעדים בוני אמון, ופעולות מדיניות
אמיצות
חד צדדיות  כגון פינוי כל ההתנחלויות כצעד הכרחי מידי,
כדי לקדם שקט מצידנו,  כדי לאפשר המשך תהליך מדיני,
והגעה להסכמים ולשלום בר קימא.
למען האמת, גם היום אני עדין טוען זאת , גם בשעה קשה זו.
זה הפתרון היחידי האפשרי, זה הפתרון היחיד הקיים וזה מה שיקרה

בסופו של דבר, זה הכרחי.

השלום ינצח.
ינצח את אנשי הדמים , ינצח את קטני האמונה,
ינצח את מבעירי האש משני הצדדים.

אלו באזורנו שלא קולטים -
שהשלום , והתהליך המדיני , הפשרות הכואבות , והויתורים וההליכה
לקראת הצד השני,  כל אלו הם שינצחו בסופו של דבר ויובילו לשקט
הנכסף -
יווכחו בטעותם ברבות הימים, אין כל ספק בכך -
רק שליבי מתכווץ לנקודה מכאב, כשאני חושב על מספר
הקורבנות שידרשו עד הפקחון הזה.

שתיקה

ולמרות כל זה...משהו בי הולך ונסדק כל הזמן.

חלק גדול מהאמונה שלי בשלום ובכך שיהיה טוב -
נסמך על האמונה שיש רוב דומם בקרב אויבינו -
שגם לו נמאס,
שגם הוא רוצה לישון בשקט, שגם הוא רוצה שלום.

וככל שהזמן עובר ופעולות הטרור הנוראיות האלו נמשכות -
קשה להבין איך אף אחד מהצד השני לא יוצא בגלוי נגד,
לא מראה שום רצון טוב,שום הגיון בריא , שום מחווה של פיוס,
שום כלום. כל כך הרבה שנאה.

ובוודאי, אני עדין מאמין, שיש מהצד השני גם קולות אחרים ודעות
אחרות,
ואנשים טובים , מלאי תכונות נפלאות שבוודאי פעם אשמח להכיר.
רק שקולם אינו נשמע , אינו מורגש.
לידם ה"רוב הדומם" שתמיד מתייחסים אליו בארצנו -
ממש רועש כמו אצטדיון כדורגל בגמר אליפות אירופה.

שתיקה

ומול הפיגועים המחרידים הללו ,
מתעורר רצון חזק להגיב,
קשה לנהוג במתינות המתבקשת,
קשה לנטרל את הרגשות, לעצור את הרצון לנקום.
קשה להבין איזה סוג של טירוף מרושע עובר על המפגעים בנו.
אין לזה צידוק, אין לזה הסבר, אין לזה הגיון.
ולנו אין תשובה, אין לזה נחמה.

והרצון לפגוע בחזרה -  גואה והולך ככל שחולפות הדקות.
כי המפגעים מהצד שני באמת מבקשים את זה,
כי האויב שלנו חושב שאפשר לפגוע לנו בלא גבול,
ללא תגובה, ללא מענה.
אבל זה שאנחנו הומנים לא אומר שאנחנו בהכרח תמיד עדינים,
מבינים וסובלנים.
מי שמחפש סובלנות ועדינות ושלום, שלא יעז להתפוצץ בלב מקום
שוקק חיים, מלא באנשים חפים מפשע.

אין רצון למלחמה, לא חושב שבאמת מישהו שפוי והגיוני במדינתנו
רוצה במלחמה - אני מקווה שלכולם ברור שבמלחמה שכזו ,
באם תיהיה - יהיו רק הפסדים לכל הצדדים , והפסדים כואבים,
כאבי תופת -כאלו חזקים ומכווצי לב ונשמות,
כאלו שישארו איתנו תמיד.

אולם הזעם הגדול העצור בתוכי , בתוך כולנו , על כל הקורבנות  
שלא חטאו במאום, קורבנות ללא כל כפרה , ללא הצדקה,
סתם מתוך רשע טהור  -
על כל המצב בו אנו חיים במצב מוטרף של דאגות וחרדות  
ללא הפסקה,
העצב המצטבר ונבנה בתוכנו ,
המחנק בגרון והדמעות שמסרבות להתייבש -
אלו שפורצות כמעט מעצמם בכל ארוע דמים הרסני חסר תוכלת
שפוקד אותנו לאחרונה, כמעט מדי יום ביומו.
הכאב הפיזי והרגשי בלב ,לב שלאחרונה החסיר כל כך הרבה
פעימות מתוך דאגה ולחץ , חרדות וכאבים נפשיים.
כל כך הרבה כאב , כל כך הרבה מועקה - ואין שום נחמה.

כל זה דורש להשתחרר, רוצה להתפרק בסערה החוצה.

להראות לכל מי שמעז לאיים על חיי הקרובים לי, חיי אהובי ועל
חיי ,
מוטב לו שיעלם ומהר - אחרת הוא יפגע ולא אף אחד אחר.
הדבר היחיד בעולם , למענו הייתי מקריב נפשי בלי שום לבטים,
הוא הגנה על אושרם ועל חייהם של החשובים לי.

להראות לכל חסרי צלם האנוש שמבצעים את כל התופת הזו,
שחייהם בדיוק שווים כקליפת השום , אם לא פחות מזה.
שהם נחותים מכל, שהם עפר ואפר,
שלא נהסס לנקוט באופן מידי וברור,
כל צעד אפשרי ונדרש כדי להגן על עצמנו
ולדרוס ולפגוע בהם , ללא שמץ של היסוס,
ששערי גיהנום פתוחים לרווחה עבורם בכל רגע נתון.

שתיקה

שערי גיהנום...כן...נזכרתי באלהים.
מעניין מה הפואנטה שלו מאחורי כל זה.
נסתרות דרכיו. אין ספק. שיתביש לעצמו..
לא יודע עם אלהים קיים, אבל אם הוא שם..
הוא צריך להסמיק מבושה, או אולי להחוויר..
אם היה אפשר לחבר מסמך "אני מאשים" נגדו
בוודאי הייתי עושה זאת.
בעצם אולי עוד לא מאוחר מדי לחבר כזה מסמך...זה רעיון.

אלהים יקר שלי...רחום וחנון ,וכל השאר.
בדיוק עכשיו אחרי ליל הסדר, ליל סדר הדמים האחרון,
אותו ליל סדר, בו דיברנו שוב ושוב ביציאת מצרים, ובנפלאות
שברוחך ובכוחתיך.
הרמנו כמה כוסיות לתפארת שמך.
קדוש ברוך הוא שהביאנו עד הלום,
והחמאנו לך עוד ועוד...

מסתכל על כל מה שקורה סביבי, אנושית,
מוסרית , חברתית.
אלהים נכשל. כשלון חרוץ - בלי צל של ספק.
איפה חלב ודבש ואיפה אנחנו. איפה קמצוץ מהמעלות ,
ממידות הטוב והחסד, מידות המוסר הגבוה , הצדק,
החכמה והאהבה -
הכה רבות שהיית אמור להשרות בעולמנו, באזורנו , בארצנו ,
בעמנו, בנו.

שתיקה

מי שחיפש פה תשובות - בוודאי שאין לי.
יש לי בתוכי רעיונות ומחשבות לכיוון בו נמצאות התשובות,
אבל כל אלו בוודאי שלא רלוונטים לצורך העניין בעת כתיבת שורות
אלו.

רק דבר אחד בטוח בליבי -  שמלחמה זה כלל לא הפתרון,
אלא עוד כלי להמשיך לעתיד את הדרך רבת היסורים והיגון ,
הגיהנום שאותו אנו חווים יום יום לאחרונה, כחלק  מחיינו במדינה
הזו.

אני יכול לשפוך פה המון מילים אופטימיות...
בסופו של דבר בזה אני מאמין בזה שבסוף יהיה פה טוב.
עוד יגור זאב עם כבש ולא ישא גוי לגוי חרב ותשקוט הארץ
( בשלב הזה 40 שנה נראה כמו נצח....).
כי אם לא האמונה השורשית הזו -
בוודאי שלא היו לי את הכוחות להתמודד.
את האמונה הזו לא יקחו ממני.

אבל את האמת ? ברגע הזה בחיי, ולמרות המילים שהרגע נכתבו,
ממש אין לי כוח להיות אופטימי.
אני עייף מדי. עצוב מדי.
תמצאו לבד פרץ של מילים מנחמות, אופטימיות.
כבר כתבתי דברים אופטימים בעברי, תחפשו שם. תמצאו, תתחזקו.

כל מה שיש לי להגיד הלילה, בשעה מאוחרת זו -
כאשר גשם שוטף בחוץ, בנסיון אולי לטהר את המצב,
ויש סיכוי טוב שמדינתנו הולכת לאבדון ,
ובכל מקרה מצבנו פה לא היה גרוע יותר מעולם -
זה  שהעצב והכאב שממלא אותי הוא בלתי נתפס - גם בעיני עצמי.
ההרגשה היא כעל סף תהום.

שתיקה.

ועל סף תהום -
חוץ מלצעוק לעצמי ולכולנו שניקח צעד אחורה,
לפני שניקח את הזינוק קדימה לעבר העתיד,
בנסיון לחצות את התהום.
נחשוב היטב ולעומק על המשך דרכנו והכי חשוב -
נזהר לא ליפול -
כי מנפילה כזאת באמת שספק אם יש חזרה -
מלבד צעקה זאת - אין לי הרבה מה לעשות.

יש לי רק להפרד מחברים, ממשפחה, מכולם.
אז אם אנחנו ( או רק אני...)  עומדים ליפול מהתהום..
הכי חשוב לי שתדעו שאני אוהב אותכם -  כל כך.
באמת. עמוק, מתוך הלב פנימה, אמת לאמיתה.

מאמין בכם. חושב עליכם, דואג לכם באופן תמידי
מחבק אותכם בכל כוחי, תמיד איתכם, בכל תקופה וזמן אפשרי,
וללא תנאים, בחום נצחי של נשמתי.

בטח כבר כתבתי את כל זה במקום אחר וזה משעמם לקרוא
שוב ושוב...
אבל זו האמת, ואני כותב אותה בידים רועדות ובלב רוגש  -
וזה כל מה שיש לי להגיד על סף תהום.

נפילה...?...