לפני חצי שנה בערך , קצת לפני שהיא עזבה , התחלתי לבכות .
בהתחלה אלו היו סתם זרמים קטנטנים של דמעות . כאלו שבקושי
רואים .
אחרי הזרמים הקטנטנים הייתה תקופה די ארוכה של יובש ,
כי לא חשבתי עליה בכלל , אבל לפעמים הייתי יושב שעות במרפסת עם
הווקמן והצבעים , ובוכה .
בתקופות האלו בכלל לא יצאתי מהבית , ואם כבר הייתי יוצא זה היה
רק כדי לקנות טישו . כבר הכרתי את כל סוגי הטישו , ידעתי איזה
מבושם ומה בדיוק הוא שווה , והכרתי את זה שעושה גירויים , ואת
זה שהיה ממש נעים , את כולם הכרתי .
כל המוכרות בסופר כבר הכירו אותי , וידעו מה אני לוקח .
הן תמיד עשו את עצמן כאילו הן בכלל לא מכירות אותי , אבל פעם
שמעתי שאחת המוכרות קראה לי "ההוא עם העיניים האדומות".
ובאמת היו לי עיניים אדומות . אדומות ונפוחות .
לפעמים כשנהיה משעמם במרפסת נכנסתי לדירה רק כדי לבדוק איך אני
נראה כשאני בוכה . זה היה ממש מרתק לראות את הפרצוף שלי מכווץ
ורטוב .
יום אחד בכיתי כל כך הרבה עד שהפרצוף ממש שרף לי .
העיניים שלי היו הרבה יותר נפוחות מהרגיל , וגם הרבה יותר
אדומות,
וכל דמעה שירדה במורד הלחי שרפה לי .
אחרי בערך שלושה חודשים של בכי ראיתי אותה שוב , באלנבי .
היא הלכה לבד , ואני ישבתי באיזה בית קפה .
היא העיפה בי מבט , ואז שוב התבוננה היטב , אבל מרוב שהייתי עם
עיניים אדומות ונפוחות היא לא זיהתה אותי .
היא נכנסה לבית הקפה , התיישבה במרחק-מה ממני והזמינה כמו תמיד
, אספרסו קצר .
ואני כרגיל ישבתי שם והזמנתי מילקשייק , וחיכיתי שהיא תזהה
אותי ... |