שאלה בודדת נותרה עוד בלבבי,
היכן הוא חיוכי הנראה בעיניכם כתמידי?
נשפכתי אל העולם
כשריקנות עצומה ממלאה את גופי בכל נשימה.
חיוך חרוט? לב צמוק.
כתמי האומץ, האבירות וסמלי הניצחון
הפכו במהרה לכתמי דם שלא ימוגו ממני והלאה לעולם.

חבריי הכתמים, חבריי החרוטים
הם שנותרו בי עם חלוף השנים.
כחברים תלותיים אשר לדמי צמאים,
חבוקים לצלמי, רעולי פנים.

ועולמי, שכינתי, אימי ואני
כמתבוננים בדמי הזורם במורד האמת שלא נולדה מעולם,
שאלה בודדת נותרה בלבבם,
היכן הוא חיוכי המושלם?