עוד מרחוק יכולתי לשמוע את זעקותיה. החשתי פעמי, פרצתי את הדלת
בבעיטה, מפנה מסמך מזהה לבריון שעל הדלת, לפני שריסקתי באגרוף
את אפו. היא הייתה במרכז החדר, אור צהוב חזק ממוקד עליה, מאפיל
עוד יותר את פינות החדר.

שלושה צעדים מהירים הביאו אותי אל האשה הכפותה על הרצפה,
מכווצת כולה מפחד מקור ומכאב. "יש לכם עשר שניות עד שהעיניים
שלי יסתגלו לחשכה, ואז כבר לא תהיו בטוחים ממני" סיננתי,
מנופפת את האקדח הגדול בנונשלנטיות, והתכופפתי לכיוונה. יכולתי
לשמוע שלושה, אולי ארבעה, זוגות רגלים מבוהלות חומקות מבעד
לדלת שנשארה מעט פתוחה.

לשניות מעטות שקלתי האם לדלוק בעקבותיהם, אך הגיון הברזל ניצח:
שלושה מול אחת, גם אם חמושה, הסיכויים שלי לא גבוהים, והרי
מטרתי היתה להציל את זו שלרגלי, ולא לנקום את דמה.

דמה. כן.

ניתן היה לראות הרבה ממנו מפוזר על רצפת החדר, בשלוליות קטנות
ומחדירות אשמה: למה לא באת מוקדם יותר? יכולת למנוע ממנה את
הסבל, את חלקו.

היא פקחה עיניים, אחת מהם עצומה חלקית מחבורה, מעוררת בי רגשות
כעס ורצון לנקמה. "איפה הם? לאן שלחת אותם? תחזירי אותם לכאן.
עוד לא גמרתי ללמוד."

חיבקתי את הכתף שלה "מה לא גמרת ללמוד?"

"אני חייבת עוד. להגיע לקצה גבול היכולת שלי. להרגיש את החוויה
עד הסוף. למצות אותה עד הקצה."

"לא. את לא יכולה." מחיתי כנגדה "את לא יכולה לקום מכאן לבד
אפילו. מזמן עברת את גבול הטעם הטוב, מזמן עברת את גבול הסביר,
הסבל שלך מיותר."

היא התחילה לבכות, אבל לא היה לי ברור אם היא בוכה בגלל שמנעתי
ממנה את הכאב, או בגלל הכאב עצמו. אולי היא מרשה לעצמה לבכות
רק כאשר יש מישהו שמוכן לתת לה כתף ולמחות את הדמעות. אולי,
כמוני, נוכחות  אוזן קשבת כזו גורמת לדמעות האצורות להשתחרר.

לקחתי אותה על הידים, והיא הניחה את ראשה בשקע הכתף שלי,
מרטיבה את צווארי ללא קול. כל הדרך הביתה במונית החזקתי אותה
מכורבלת על הברכיים שלי, מכונסת ובוכה.

אני מכירה אותה. זו לא הפעם הראשונה בה הצלתי אותה מעצמה. אולי
היא לא תגדיר זו כהצלה, אלא כהתערבות חמורה בענייניה האישיים,
אבל לכל גוף יש קו אדום, ואני מראה לה את שלה, וממלטת אותה.
האובססיה שלה לחוות את החיים עד תומם, עד נגיעה מן המוות
לפעמים.. זוכרת בחלחלה כאילו היה זה אתמול את הפעם הזו בה
הוצאתי אותה מתוך ההתפלשות שלה ביגון, את הדברים שגרמה לעצמה
על מנת לחוש את החוויה, כדי לגעת בתהום.

כשהגענו הביתה, הפשטתי אותה, ולקחתי אותה לחדר האמבטיה. הגוף
שלה היה מלא חבורות, חלקן פתוחות וחלקן מתכהות. סיבנתי אותה
בעדינות בספוג רך, מנסה לעבור סביב למקומות הקשים ביותר, רק לא
להכאיב, רק לא לפצוע עוד יותר. המים הפושרים עטפו את גופה,
וקול הזרימה שלהם הסווה יבבות שפלטתי מדי פעם. דמעות עצורות
בכיסים גורמות להרבה רעש.

"את חייבת להפסיק עם זה." פלטתי לבסוף, ידי מונחת על מרכז גבה,
קרוב מאד לחבורה כחולה ענקית באזור הכליה הימנית.

"איך? איך אני יכולה להרשות לעצמי?" הפנתה אלי מבט שואל. "את
יודעת שאני משוררת. אם לא אטעם את החיים עד הסוף, איך אוכל
לכתוב? אני מוכרחה להרגיש במדויק, לחוש בעוצמה את כל הקשת,
להיות מסוגלת לשחזר כל נימה וואריאציה של רגש. אחרת לא אהיה
משוררת טובה."

כן, אני יודעת. אבל קשה לי לקבל את הנזקים שהיא גורמת לעצמה.

החזקתי את הראש שלה בין כפות ידי, והבטתי מקרוב בעיניה.

"אני רוצה שתאהבי אותי עכשיו." לחשה אלי.

נשקתי על שפתיה, לאט ובעדינות, נשיקה קלילה ושטוחה. היא פשקה
את שפתיה, נותנת בפי את השפה התחתונה. נשכתי אותה קלות, לועסת
בה קטעי בשר קטנים בכל פעם, ויכולתי לחוש את הצמרמורת עוברת בה
בכל הגוף. הפסקתי לנשק אותה, נותנת למבט מופתע להתפשט על
הפנים, ולעיניה להפקח.

"בואי. נעבור למקום יותר חם ויבש". אמרתי ואספתי אותה בתוך
המגבת.

ייבשתי אותה בעדינות מראש ועד כף רגל, עוברת על קפל וכל עמק,
מרגישה את חומה, נושמת את העור המבריק, מרגישה את החמרמורת
שפשטה בכל מקום עליו נשפתי.

הושבתי אותה על השטיח, כרעתי לרגליה, מתבוננת אליה עד שחייכה
ועצמה עיניים. אז חזרתי לנשק, מעמיקה לשון אל תוך פיה, בוחנת
אזורים מדגדגים בפנים הלחי, ומתחת לשפתים. מלקקת ירדתי אל
הצואר שלה, נושכת אותו ואת הסנטר חליפות, מתעכבת בנשיכותי שוב
ושוב על שריר הטרפז עד שהסתמררה כולה מתנשפת.

שלחתי יד מגששת אל ירכיה, והיא הצמידה אותן על ידי. בכל נשיקה
שלי יכולתי להרגיש את הירכים נצמדות שוב ושוב על אצבעותי
המחפשות דרכן, ומתפשקות שנית, כאילו רצתה אותי מיד, אבל לא
יכלה להמנע מלכווץ את שריריה.

רציתי לגעת בכולה, לעטוף אותה בעור ובאהבה, במגע ובליטוף
אינסופיים. לחבק לנשק לחבב לפלבל. להתמזג איתה לאחד.

התחלתי בליטוף בטנה, רכה מולי ומתפתלת, אבל לא יכולתי להשאר
שם; כי גופה נע אלי מעביר בי צמרמורות כשמרחה עצמה עלי, מחככת
בי בטן ושדים, ירכים וצוואר.

מסוחררת נשקתי לה עוד ועוד, מנסה לטעום כמה שיותר ממנה, בעוד
ידיה עיוורות מגששות את גופי עוברות על הכתפים, מחליקות על
הזרועות, עוצרות בתחתית הבטן, מושכות את שערות הערווה שלי לקרב
אותי אליה עוד.

נשמתי נשימה קטועה, ממלאת את החזה שלי עד לבלי הכיל. ואז פקחה
את עיניה, ובחיוך קטנטן הניחה אצבע מורה על שפתיה, נשקה לה,
והניחה אותה על שפתי. ליטפה את שפתי באצבעה, פושקת אותן לאט,
מכניסה את אותה לאט אל פי, עוצמת עיניה לחוש יותר טוב את
המציצה שלי, והנשיכות בכל פרקי האצבע.

ואז שלפה אותה, מותירה את פי עדיין רעב למגע, ושלחה אותה לחפש
את כפתור העונג שלי.

"את מבינה? כאן. כשאני נוגעת בך כאן, זה עושה לך טוב, נכון?"
אמרה לי, והתחילה להניע את האצבע שלה לאט, לוחצת קלות, משפשפת
בעדינות קדימה ואחורה, נוגעת מעט בשפתים, ושוב חוזרת אל
הדגדגן.

"כן. כן. מאד." עניתי, וקירבתי את ראשה אל ראשי, להמשיך לנשק
אותה. הלשון שלה בתוך פי, ואצבעה בתוכי שיחקו תופסת תחושות. מי
מגיעה ראשונה, מי נוגעת יותר חזק.

מצאתי את היד שלי בתוכה. אגודל על דגדגן, ושתי אצבעות בתוך
מעמקיה. עכשיו כבר התקשיתי להבחין מי זו שגונחת, ומי זו
שמנשקת. מי זו שמכווצת שרירי אגן באקסטזה של רגע, ומי זו
שמגבירה חיכוך וניענוע של יד.

יכולתי להרגיש את ההתכווצויות שלי וגם את שלה. להמשיך עוד, עד
שנגיע לשמים. והמשכנו עוד, כשהעונג גובר כל הזמן, מחדד את קצות
העצבים, מרטש ושורט את יכולת התחושה, ועוד קצת נסיקה, ועוד
נשיקה וחיכוך, התכווצות ועינוג ופיצוץ מתקרבים והולכים וקרבים
שוב ועוד עילוי.

עד שדי.

"די. אני לא יכולה יותר." אמרתי, נואשת לטיפה של אויר, ללגימה
של מים, להשקיט את האש, לרכון אל אדמה. "די."

"עוד. תמשיכי. אני לא יכולה יותר, ואני ממשיכה. עד הקצה, עד
לגבול, עד לשיא שממנו כבר לא נהיה יותר." אמרה והמשיכה לנוע
בתוכי, משייפת שאריות עונג שכבר אי אפשר היה.

לא יכולתי יותר. התגלגלתי ממנה, מלאה כל כולי נוזלים של זיעה
ותשוקה.

"לא. את שוב עושה את זה. את לא יכולה לנסות להגיע כל הזמן
לגבולות שלך, להזיז אותם עוד מעט ועוד קצת, עד לאינסוף."

"לא. את לא מבינה." לחשה אלי, גופה רועד עדיין מהעוצמה בה
היינו "זה כמו עם הכאב, אבל אחרת, נכון. אבל זו הדרך היחידה
לראות את האמת. הדרך לחוות התגלות, להיות לאחת עם האלוהים."

היא כופפה את ראשה אל חזה, והשיער הסתיר לחלוטין את פניה.
יכולתי לראות אותה כמו שהיא, ללא כחל וסרק. אשה.

"את יודעת שזה לא מה שאת מחפשת. וכוח הסבל שלך מזמן כשל בחיפוש
שלך. לעולם לא תמצאי אם לא תבקשי."

ואז חיבקתי אותה, נותנת לשער שלה להקיף את שני ראשינו, לעור
שלה לעטוף את גופנו המשותף, ונשמתי את הנשימה הראשונה שלנו,
פוקחת לאט את עינינו, קמתי ולקחתי אותנו משם .

בסך הכל לא ביקשנו משהו קשה. רק שיאהבו אותנו.

ללא כותרת- יונה וולך
גופי היה חכם ממני
כוח הסבל שלו היה פחות משלי
הוא אמר די
כשאני אמרתי עוד
גופי
גופי הפסיק
כשאני עוד המשכתי
גופי לא יכל
כשל
ואני קמתי ונאלצתי ללכת
וגופי אחרי

(ינואר 2001)