והארץ תשתק
עין שמים אודמת
תעמעם לאיטה
על בתים אפלים

ואשה תעמד
קורעת לב ונושפת
להרוס את הנס
האחד אין שני...

היא להרס תיכון. היא תקום למול צער
ועמדה, בסוף יום, עוטה חג בדממה
... אז מנגד יצאו
נער ועוד נער
ואט-אט יזחלו אל מול פני הגבירה

אוחזי ורד נבול, וכבדי עפעפים
בנתיב יעלו הם
הלוך והחרש.
לא החליפו בגדם, לא מחו עוד במים
את עקבות ליל הקסם, ליל אהבת אש

עיפים עד בלי קץ, נזירים ממרגוע
ונוטפי טללי אהבת-נעורים --
דום הם יגשו,
ישכבו לבלי נוע
ואין אות אם חיים הם או זרוקים.

אז תשאל הגבירה, שטופת רשע וקסם
ואמרה: מי בכלל אתם? והם שותקים,
יענו לה: אנחנו מגש העצב
שעליו נתנה לך אהבת-נעורים.

כך יאמרו, וישכחו מעיניה עוטפי צל.
והשאר ישופד בלבבות ישראל.