אוסטרליה/איתמר רייצס
סיפור שלא היה

בראשית 1903, במשרד לונדוני קטן, נערכה ישיבת חירום מצומצמת.
הנוכחים: שר המושבות האנגלי, ג'וזף צ'מברליין, ושניים מבכירי
פקידיו, תומפסון א' ותומפסון ב'.
"חבר'ה" פתח השר את הישיבה "חייבים למצוא איזה מקום ולשים בו
את היהודים האלה. הם יושבים לבריטניה כמו עצם בגרון. כל הזמן
מנדנדים לנו: "תמצא לנו פתרון טריטוריאלי ,תמצא לנו פתרון
טריטוריאלי" די כבר, למען השם! בואו נמצא להם מקום סוף סוף!"
"אז מה אתה מציע שנעשה?", תמה תומפסון א'. "תתחילו לזרוק
מקומות שנוכל לזרוק אליהם את השיילוקים האלה אחת ולתמיד" ענה
צ'מברליין בנחרצות.
"אולי אוגנדה?" הציע תומפסון א'. "אתה נפלת על הראש? בחור הזה?
עם כל הצ'יפים הלבנים שאוכלים לבנים לארוחת בוקר? אני צריך
שיאשימו אותי בג'נוסייד?" זעף השר.
"אז אולי אל- עריש?" ניסה תומפסון ב'. "נראה לך?" גיחך השר
"אחרי שיהודים קרעו את התחת 40 שנה לצאת ממצרים, עכשיו הם
יחזרו לשם מרצונם?"
"אז מה עם פלסטינה?" שאל תומפסון ב' "זו הרי מולדתם ההיסטורית,
אתם יודעים, אז למה שלא נביא אותה בהצהרה היסטורית ונחדש את
שיבת ציון?".  בשלב הזה השר צ'מברליין כבר לא יכל לבלום את
צחוקו: "בחיי שאתם שני פסיכים. לפלסטינה? איפה שכל החבר'ה האלה
עם הסמרטוטים על הראש? כמה משוגעים ציוניים ניסו לעבור לשם,
ואני נותן להם שנתיים גג עד שהערבים ייזכרו שהם ערבים ויתחילו
להיכנס להם באימ- אימא. ג'יזוס כרייסט, תהיו ריאלים!"

אחרי כמה דקות של הרהורים עמוקים פלט תומפסון א': "מה דעתכם על
אוסטרליה?" "אוסטרליה?" תהו שני שותפיו לדיון. "כן, אוסטרליה"
התלהב תומפסון א' "אתם יודעים, האי הזה שנמצא בשליטתנו. זה הרי
מקום עצום בגודלו, תקוע באמצע nowhere bloody! כבר שנים שאנחנו
שולחים לשם אסירים. מי בכלל גר שם חוץ מכייסים וחיות כיס? "
"תומפסון א', אתה גאון!!!" צהל צ'מברליין "זה הרי מקום ענק! מי
ירגיש שהם שם? וזה גם כ"כ רחוק, שלא נצטרך לראות את הפרצוף
שלהם יותר! כבר ציינתי שאתה גאון? תזכיר לי להעלות אותך
בדרגה."
שמחים וטובי לב השיקו החבר'ה כוסיות משקה. "לחיי תוכנית
אוסטרליה, שתוריד את זקני ציון האלה מהצוואר שלנו!" הכריז השר,
ותוכנית אוסטרליה ההיסטורית יצאה לדרך.

תוך כמה ימים פורסם גילוי הדעת הידוע "הצהרת צ'מברליין", וזו
לשונו: "ממשלת הוד מעלתו רואה בעין יפה את הקמת הבית הלאומי
היהודי באוסטרליה, האי הגדול והשומם שנמצא אי שם בסוף העולם.
זאת כל זמן שהיהודים ארוכי האף מתחייבים לא לעשות דבר שיפגע
באוכלוסיית חיות הבר המגוונת שבאי, לא להפריע לאנשים המועטים
שכבר יושבים שם עם כל המזימות שלכם, לא לשתות דם של ילדים
נוצרים ולא להרעיש בין 2 ל-4.
בכבוד רב,  ובתקווה שתעופו כבר לכל הרוחות, ידידכם האוהב
ג'וזף צ'מברליין."

זמן קצר אחר כך התכנס בשוויץ הקונגרס הציוני השביעי, ואת דברי
הפתיחה, שייזכרו לעד בלבבות העם, נשא תיאודור הרצל. "חברים!"
פתח הרצל הנרגש "נפל דבר בהיסטוריה הציונית! ממשלת הוד מלכותו,
ברוב נדיבותה, הציעה לנו תוכנית ליישוב טריטוריאלי. ולא במקום
נידח ופחות ערך מדובר, כי אם באוסטרליה הגדולה!  והרי יודעים
אתם כי אוסטרליה-  מרכז יהודי חשוב היא. מאז גילה אותה הספן
היהודי הנודע, הקפטן אברהם יצחק קוק, ישבו בה גדולי הרבנים
העבריים, ודי אם נזכיר את הרב מנחם מנדל קנגורו מסידני. קהילות
מפוארות ישבו בה, ואתרים יהודיים חשובים שוכנים בה. אך מאז
עברו שנים והיישוב היהודי כמעט ונכחד בה, בשל הרעלת הבורשט
הגדולה של 1564. וכעת בא הזמן לחדש שם ימינו כקדם! חברים,
הנוכל לדחות הצעה יפה כגון זו?"

רוב צירי הקונגרס הריעו בהתלהבות, אך הצעיר זאב ז'בוטינסקי
זעק: "איך תוכלו להקים בית לאומי באוסטרליה?! איך תוכלו להפנות
עורף לציון?! זהו יום שחור לעם היהודי ולתנועה הציונית! "
"ז'בוטינסקי, " זעם הרצל, תוך שהוא מיידה בזאב אבנים קטנות
"אתה בכלל תסתום את הג'ורה, הרי כולם יודעים שאתה פאשיסט
ואימפוטנט. לנסוע לארץ ישראל? בחום הזה והלחות הזו? מתי ביקרת
לאחרונה בתל אביב באוגוסט? חברים,  אני אמנם לא אוכל ליהנות
מהמתנה הזו, כי לפי ספרי ההיסטוריה אני עומד להתפגר בעוד שנה,
אבל אתם- סעו בהמוניכם לאוסטרליה, כי לנו, לנו ארץ זו!"  אולם
הקונגרס הציוני כמעט והתפוצץ מרוב תשואות התלהבות, ותוכנית
אוסטרליה קרמה עור וגידים.

בחורף 1904 עגנה בחופי מלבורן אוניית המעפילים העברית הראשונה
אחרי אלפיים שנות. האונייה "צ'ולנט 11" (אומר הרמב"ם:" על שום
מה 11? על שום  11 המכות: דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין,
ברד, ארבה ,חושך, בכורות, לירן שטראובר") הייתה אוניה קטנה
ורעועה, שהייתה בנויה משאריות של חמין לשבת (ומכאן, מספרים
חז"ל, בא החלק הראשון של שמה).
האונייה כללה גרעין קשה של כמה מאות עולים יהודיים, שהיו מלאי
התלהבות ציונית. העולים, ברובם יוצאי בריה"מ, היו חדורי
סוציאליזם ואלכוהול והקימו את המושבות החקלאיות הראשונות,
שהבולטת ביניהן הייתה "מעלה יוסף", ע"ש השר צ'מברליין כמובן.

ימיהם הראשונים של החלוצים באוסטרליה לא היו קלים:מעבר לעובדה
שהאי היה מלא בפושעים קטנים ומטונפים (אם כי יש לציין שנציגי
ש"ס במשלחת החלוצים דווקא מיהרו להתיידד עמם) , כמה בעיות
עיקריות עמדו בפניהם. מעל הכל, המתיישבים סבלו מהתנכלויות
חוזרות ונשנות של דובי הקואלה המקומיים. אותם יצורים מתוקים
התגלו כקנאים מאוד לטריטוריה שלהם, ונהגו לרגום את החלוצים
בעלים ובענפים, במה שידוע כאינתיפאדה העממית של קואלות
אוסטרליה. הבעייה נפתרה באחת כאשר הגיע אישור מהרב עובדיה יוסף
כי הקואלה היא חיה כשרה למהדרין (שהרי בשום מקום בתורה לא כתוב
אחרת).
בעייה אחרת היתה בעייה קשה של אבטלה בקרב האיקליפטוסים
המקומיים, ולצורך אספקת תעסוקה להם הובאו להם במיוחד ביצות
ארצישראליות אותנטיות.
אך הבעיה העיקרית עבור המתיישבים הייתה האבוריג'ינים המקומיים.
אותם ילידים פרועי שיער לא אהבו את הפלישה לארצם ונקטו
בטכניקות התנגדות כגון ירי חיצי הרדמה לעבר הפועלים העבריים,
דבר שפגע קשות בהספק העבודה שלהם וגרר תלונות לועדת הקולוניות
הבריטית, ונגינה בכלי הנגינה האבוריג'יני המסורתי, מעין צינור
ארוך וחלול שמשמיע צלילים צורמים מאוד, דבר שהביא להגדלת מספר
ההתאבדויות בקרב העולים ועקב כך לכעס רב.
הסכסוך היהודי- אבוריג'יני נמשך כך וכך שנים ,ופגע במאמצים
הציוניים באוסטרליה, עד שבשנת 1908 נערכה מלחמת השחרור
היהודית, הידועה כ"מלחמת 10 הדקות", במהלכם גברו העולים
הנועזים, רכובים על קנגורואים, על האבוריג'ינים ושחררו את כל
חבלי המולדת החדשה.

הנצחון המזהיר הביא לנהירת המוני יהודים מכל רחבי תבל: מצפון
ומדרום אמריקה, מאירופה ומצפון אפריקה. ובשנת 1910, בטקס רב
רושם, הכריז ראש הקהילה הציונית, ראסל (יעקב) קרואובוביץ' על
הקמת הבית הלאומי היהודי על רוב שטחי אוסטרליה. אמנם כמה
תנועות ימין קיצוני כמו "התנועה לאוסטרליה השלמה" ו"זה איינו"
דרשו גם את כיבוש טסמניה ,מקום קבורתו של הרב צבי יהודה
ברווזן, אז כמו בכל מדינה מתוקנת הן נדחקו לשוליים ולא זכו
להתייחסות.
וזהו סיפור תקומת העם היהודי במדינתו, אוסטרליה רחבת הידיים,
שבה חי עמנו היקר עד היום, בשגשוג ובהצלחה, כמעצמת ספורט
ותיירות, ורחוק אלפי קילומטרים מכל חובש כאפייה באשר הוא.

היה יכול להיות נחמד, לא?