הזמזום שלו ריחף בחלל האוויר כבר כמה ימים. הרגשה כבדה, שהעיקה
עליו. אפילו ההליכה שלו, הזקופה, הגאה, התקפלה בכובד הזמזום.
כמו נחיל של צרעות. כמו נחש שהתפתל סביב צווארו, מאיים לחנוק
אותו. המבט שלו שרף. קדח חור בתוך הראש. מעל המיטה שלו נתלה
פוסטר של פינק פלויד, מההופעה בברלין. מול המיטה היו כמה
פוסטרים אחרים, של מטאליקה, ועוד כמה להקות פאואר מטאל מעודנות
פחות או יותר. וכמובן גם ג'ימי הנדריקס, האיש שבימים טובים
יותר הוא היה מכנה "אלוהים, אם יש כזה בכלל." והיא, היא צחקה
צחוק מנומס, ונישקה אותו. על השולחן היתה זרוקה טבעת עשויה
כסף, עם שני פסים של זהב לבן, מוצלבים. עכשיו הוא אסף אותה בכף
ידו הגדולה, הרכה, והרגיש קצת כמו בילבו, כאשר לקח את הטבעת
מגולום- למרות שהוא הרגיש יותר קרוב דווקא לפרודו. ולמרבה
הכאב, ככה היא גם כינתה אותו לפעמים. פרודו באגינס הפרטי שלה.
הוא נעל את דלת החדר והתפשט. התבונן בעצמו ארוכות בראי. מעביר
יד מהחצקונים שעל הלחיים, לזיפים הנוקשים, לצאוור הארוך ומשם
לעצמות הבריח הבולטות, לקימורים הכמעט נשיים, שהיא הסתכלה
עליהם בהערצה. הוא נזכר בה, מנשקת את צווארו, יונקת מתוך שקע
הצוואר שלו. מתכרבלת בחיקו. המשיך לרדת, אל החזה השעיר והגוף
הדק. המשיך למטה, לרגליים קצרות ושעירות, עד לכפות הרגליים
הגדולות, בדיוק כמו של הוביט. הוא התיישב על המיטה חזרה. מקפל
את גופו, ומנסה לקפל גם את רוחו קצת. להצטמצם, להתמזער. הוא
עצם את עיניו. כאשר הוא פתח אותן שוב הוא התבונן בתשומת לב
בטבעת. הוא נשכב, מסתכל בתשומת לב על בבואתו. נזכר, בין גלי
געגועים איך היא שכבה לצידו, מכוסה חול ואצות, ושלל ריחות
מהים, והסתכלה איתו, על הרווח בין שני פסי הזהב הלבן, איפה
ששניהם השתקפו, מושלמים, משלימים אחד את השני. שלמים. הוא נשכב
כשפניו למזרון. מריח את הזיעה שלה, את "מיצי האהבה" שלה- כמו
שהיא כינתה אותם בפיוטיות האיומה שלה. ברומנטיות הילדותית שבה
היה ספוג כל מעשה שלה, מבאיש ממזויפות, דוחה. והוא המשיך
להסניף. גם  את הדמעות המלוחות שלה, גם את הדם שלה. הוא עצם את
עיניו ודימה שוב, להרף עין, את הפנים שלה, המלאות, חסרות
היחוד. היא שוב חייכה אליו. דרוש יותר מבלוק ציור ומחשב בשביל
להקרא אומן. אבל היא התהדרה בשם הזה. "בלי סיבה"- היא אמרה
מספר ימים לפני שהוא הרג אותה-"אני סתם ככה, בלי סיבה". אז הוא
חייך אליה וחיבק אותה. "אם ככה, אז למה אני אוהב אותך?"- הוא
אמר ונשק לה. הוא הדליק נר אחד והתבונן בטבעת על רקע השלהבת.
הוא התבונן בלהבה המרצדת וראה את עיניה, אותן עיניים שהוא אמר
בזמנו, שהוא מסוגל לטבוע בהן. למות. והיא רק חייכה בביישנות.
ורקדה סביבה, מחככת את הזין שלו בגופה, ויודעת שהוא מגרה אותו,
יודעת הכל. הוא נשען על הקיר והניח את הנר על המיטה. לאט לאט,
בלי הרגשה, הדמעות יצאו, חמות וצורבות, זולגות בלעג על לחייו.
במעורפל הוא ראה את הנר נופל, הרגיש במעומעם את צריבת השעווה
הרותחת על על עורו. הוא ראה את הלהבות מרצדות סביב, במעגל אש
שמיתמר והולך. הוא עצם את עיניו ונזכר איך היא צרחה כאשר הוא
שרף אותה, חרט עליה בזכוכית החמה, נותן לדם שלה לזרום על ידיו,
על זרועותיו. איך הוא חנק אותה, אחרי שהבשר נשרף, שלהבות קטנות
של אש קרוב לבשר, עדיין ריצדו, ועשן הסתלסל. העור המפוייח,
מוכה ההלם, הפך מחוספס למגע. היא שכבה שם, מתה, ללא סיבה. ואז,
באותו רגע, משהו בתוכו מת. כמו טפיל שאכל את ליבו, את מוחו, את
ריאותיו. הוא הרגיש את הלהבות החמות מלחחות את עורו ונזכר שוב
במבט הקפוא הזה, המבועת. החום סגר עליו. שקט מסביב, רק
לחישותיהן הארסיות של הלהבות. לפתע הוא חש, בטלטלה אחרונה,
שהוא פוגע במשהו. אגם קר  כקרח וחלק כזכוכית, בצבע טורקיז
אפרפר והוא כבד, כל כך כבד. טובע...