אני לא זוכרת הרבה מהתאונה.
אני זוכרת רק שהמכונית העיפה אותי, ושהרגשתי- בניגוד לכל מה
שניוטון אי פעם אמר- שאני לא נופלת בחזרה למטה, אלא עפה גבוה
יותר ויותר באויר. אני זוכרת שהרגשתי מעין שלווה אופפת אותי,
ואת כל מצוקות החיים נידפות ממני והלאה. בנקודה הזאת גם קלטתי
שאני מתה.
לא שזה הפריע לי במיוחד, אף פעם לא נהנתי במיוחד מהחיים, אבל
בכל זאת תהיתי מה יקרה לאלה שנשארו מאחור. דאגתי שהם לא יצליחו
להסתדר בלעדי, ויותר מזה- דאגתי שהם כן יצליחו להסתדר בלעדי.
פתאום שמתי לב שהפסקתי לרחף, ושאני עומדת במקום די קריר, מול
שערים גדולים חלודים ומטים לנפול, ומעליהם ניצב (ונראה לי ש
"ניצב" זאת מילה מוגזמת, בהתחשב בכך שהוא היה סדוק, ונטה קצת
שמאלה.) שלט גדול ועליו היה כתוב באותיות, שכנראה היו פעם
מוזהבות- "ברוכים הבאים לגן עדן".
חשתי נפעמת. לא האמנתי שזה באמת מגיע לי. נכון שחייתי חיים
אלטרואיסטים במיוחד, אבל גן עדן? מי יכול היה לשער?
חיכיתי למלאך או לשוער או למישהו שיזמין אותי להיכנס, או
לחלופין- יחסום בעדי את הכניסה, אבל לא היה שם אף אחד.
אחרי שעה וחצי בערך (לא שאני יודעת במדוייק, מכיוון שבחיים
שלאחר המוות לא ממש מיחסים משמעות לזמן) נכנסתי פנימה.
ציפיתי ששומרים, או במקרה הזה כרובים, יקיפו אותי מכל
הכיוונים, ויטיחו אותי בזעם לגיהנום, כעונש על הפריצה שלי
למשכנם המקודש, אבל זה לא קרה. אחרי פחות או יותר שעתיים (ראה
הערה מוקדמת לגבי גורם הזמן) של שיטוט בין ערוגות פרחים
מוזנחות ובקתות עץ מאובקות נתקלתי במלאך  שרץ לקראתי מתנשף
והתנצל מעומק ליבו על האיחור: "את מבינה, לא בדיוק ציפינו
לדיירים חדשים, לא באו לפה אנשים כבר שנים (אני לא מתכוונת
לחזור שוב על עניין הזמן), לא קיבלנו הודעה על בואך, ולא
הספקנו להתארגן לקראתך, אבל אם רק תחכי כמה שעות (...!!!),
נוכל לארגן לך חדר. בינתיים את יכולה להכיר את השכנים החדשים
שלך. רובם בבית התפילה.
אז מכיוון שלא היה לי דבר יותר טוב לעשות, מכיוון שלא רציתי
לעשות רושם של מרדנית מהיום הראשון, ומכיוון שחששתי שאם אני
אמשיך להסתובב שם, הם לעולם לא יצליחו למצוא אותי, הלכתי לבית
התפילה.
בית התפילה היה המקום היחיד באזור שהזכיר איכשהו טיפוח,
אסטטיות, וכל שאר הדברים שאפשר לצפות למצוא בגן עדן- זה כנראה
היה אחד המקומות היחידים בשימוש במקום ההוא. בית התפילה לא היה
בדיוק "מפואר", למען האמת הוא היה די צנוע, אבל לפחות הוא היה
נקי. קשה היה לנהל שיחה עם שאר האנשים, כי כפי שהעיד שמו, בית
התפילה נועד להתפללות, ושיחה לא התקבלה שם בעין יפה.
לבסוף הובלתי לחדר שלי, שלמען האמת, לא היה שלי, אלא של מישהי
אחרת, ונאלצנו לחלוק אותו עד שכל עניין החדרים יוסדר. היא לא
נראתה
נלהבת במיוחד לקבל שותפה, אבל היא ענתה לי בנימוס ובאיפוק על
כל
השאלות- בינהן שאלות כמו למה גן עדן כל-כך ריק? (עד אז- כולל
בית התפילה- ראיתי רק בערך שלושים אנשים.) ולמה הוא ל-כך
מוזנח?
הסתבר שרק מתי-מעטים יכולים להגיע לגן עדן. רק הצדיקים ביותר,
שמאמינים אמונה שלמה או שהקריבו את עצמם לחלוטין בשביל הזולת
זוכים בכבוד הזה.
בקשר לשאלת  "למה הוא כל-כך מוזנח" היא ענתה שצדיקים אמיתיים
לא שמים לב לפאר וזוהר (וכנראה גם לא להגיינה אישית).
שאלתי גם בשביל מה הוקמו הערוגות מלכתחילה, והיא ענתה שפעם
גן עדן היה פתוח כמעט לכל אחד שהאמין קצת, או שפעם עשה משהו
מתחשב, או שסתם היה בן אדם טוב, וחלקם היו סתם היפים כמו המשה

הזה, שלקח אחריו עם שלם מעבודה הגונה במצריים, לחיים פרועים
של
מסעות בסיני, וכל אלה רצו לגור במקום "יפה"- בזבוז משאבים לדעת
כל
כל השוכנים בו היום, אבל מאז השלטונות שם למעלה התחלפו,
הדברים קצת השתנו "כפי שאת יכולה לראות"- היא ציינה. ואותם
"היפים"
למיטב ידיעתה נשרפים בגיהנום עם שאר החוטאים.
למרות שכיליתי כמעט את כל האנרגיה הנפשית שלי בלהראות מאושרת,
הייתי די מדוכדכת וקצת משועממת. לא ממש הרגשתי שייכת. ההקרבה
העצמית שלי לא נבעה מאהבת האדם או האל כמו שהיא הייתה מניפסט
של שנאת העצמי, אבל הנחתי שכשזה מגיע לרגע שבו נשפטים על ידי
הכוחות העליונים, זה לא המניע שקובע.
לבסוף הסתבר, לא לצערי, שבואי לשם היה טעות ושמתתי בטרם עת-
זאת כנראה הייתה הסיבה שהם לא ציפו לי- ולכן הוחלט לשלוח אותי

בחזרה להמשיך את חיי, ובתקווה שאני אחיה את שארית חיי כמו
שחייתי
אותם עד עכשיו (ללא הנאה, מטרה או בטחון עצמי)- יצפו לי בגן
עדן בעוד חמישים שנה בערך.
וככה חזרתי לחיי, רק שהפעם החלטתי להתחשב קצת פחות ולהנות קצת
יותר, כי למרות שחיבבתי את אורח החיים הקודם שלי,  החלטתי שאני

מעדיפה להישרף עם חוטאים בגיהנום, מאשר לקפוא עם צדקנים בגן
עדן.