הסיפור שלי הוא קצת שונה מאחרים:

אני לא נולדתי, אני תמיד הייתי קיים, אתם פשוט לא ראיתם.
השנים עוברות, 12,678 שנה ליתר דיוק (לפי ספירת הזמן שלכם),
אבל אני לא משתנה.
אתם, בעלי הראיה השטוחה ושבעת המימדים (שאפילו לא גילתם את
ארבעת האחרים), רואים אותי משתנה: תינוק, נער, מבוגר, צדף (אתם
תגלו עוד מעט...).

הזמן כמו שאתם מכירים הוא לא מחזורי. הייתי בזמן זה מספר
פעמים, ליתר דיוק: אינסוף. העתיד, כמו בעבר, יסתיים והעבר או
המשך העתיד, יתחיל. כמו שהזכרתי הזמן לא מחזורי, אך אתם הורסים
אחד את השני, עד שבסוף מגיעה הפצצה שתביא ל"סוף".
התקופה האחרונה התחילה לפני 12,678. כתבתי את המאמר הזה מספר
פעמים, ואף פעם לא הצלחתי לשכנע את ה"אנושות" להפסיק המריבות.
אני מקווה שהפעם אני אצליח. אתם לא יודעים כמה טוב יהיה כאשר
תצליחו לחיות בשלום, לעומת זאת אתם נלחמים ומקצרים את התקופה
והמחזוריות ממהרת להגיע.

אני אף פעם לא זכיתי לראות את את השנה ה 4000 בגללכם.
את הסיפורים על המשך טוב יותר מגיע מאנשי, שכמוני שומרים על
העולמות האחרים. אהה.. כן, אני שומר עולמכם. לא בדיוק שומר,
יותר מפקח.
"היקום" כמו שאתם קוראים לו הוא שטח קטן מאוד המפריד מעולם אחד
לשני. את השטח המדויק אינני יכול להגיד. ברגע שתנסו לעבור את
השטח, מערכת ההגנה תכנס למוחכם ותיצר אשליה של המשך, אך אתם
באמת עומדים במקום.

תפקידי לפקח עליכם. אני לא יכול לשנות את מהלך החיים שלכם.
תפקידי לשמור שלא תעברו את מערכת ההגנה, מכך אתם יכולים להבין
שהמערכת לא בלתי אפשרית לפריצה.

האנושות יכולה להבין את ה"אמת" רק עם תפעל יחד ותחיה בשלום
מירבי ככל האפשר. הבעיה במילה אמת היא שהאמת היא כפי שאנו
רואים אותה, ובה אנו לא בטוחים. יש לנו ספקות, וחשש שאנו חיים
כמוכם: בבורות.