זה היה בערב יום ראשון סתווי. הייתי בדרך מלימודים עם חבר.
מביתו אלי אני עובר דרך כיכר מלכי ישראל לשעבר כך שגם הפעם
דרכי לא הייתה מיוחדת כל כך.
נהיה לי קר אז עצרתי, הנחתי את התיק הכבד מספרי כימיה ושמתי
סווטשרט שהיה כבר כרוך על מתני.
פתאום שמתי לב לנר דולק ליד האנדרטה לזכרו של יצחק רבין זכרונו
לברכה. התחלתי ללכת לכיוונה. כבר מזמן לא עברתי במקום הזה או
הדלקתי נר לזכרו.
ככל שהתקרבתי קולות הבכי שהטלתי עליהם ספק מקודם התחזקו.

שם היא הייתה, ילדה בגילי (סביבות ה-15 ) עם שיער שטני ארוך
לבושה במכנס מתרחב וחולצה ארוכה, שוכבת מקופלת ליד נר נשמה
דולק מחוברת באוזניות לווקמן ובוכה.
ניגשתי אליה ושאלתי אותה מה היא שומעת. היא הורידה את האוזניות
כדי לשמוע אותי, תוך כדי ניגוב הדמעות מלחייה. הצלחתי להבין
שהיא שומעת אביב גפן 3, פעם שמעתי אותו הרבה.
"למה את בוכה?"
היא קמה מהרצפה ונעמדה כדי להיות בגובה שלי פחות או יותר,
הייתי גבוה ממנה בכ-7 ס"מ.
היו לה עיניים חומות גדולות עם ריסים שחורים וארוכים. הן היו
נפוחות ואדומות מבכי, כנראה שהיא הייתה שם כבר הרבה לפני
שהגעתי.
"איבדתי את הכול", היא ענתה לי בקול חנוק. "איבדתי את האמונה,
התקווה והשלום שלי. הכול נגמר", היא המשיכה מס' שניות אחרי
שהסתכלתי עליה בפרצוף מבולבל.
עמדתי שם נדהם מהעצב שהיא שידרה. לא ידעתי מה להגיד או לעשות
כדי שהיא תפסיק לבכות או להיראות כל כך אומללה. היא כנראה
הבינה את זה או לפחות התרגלה למצב הזה ורק חייכה אלי . " אתה
לא צריך לרחם עלי, אני לא כלב חסר בית ואני יכולה להסתדר
לבד".

התיישבתי ליד הנר. רציתי לדבר איתה קצת, להבין מה גורם לילדה
לאבד הכל, כפי שהיא מתארת את זה.
היא התיישבה מולי, בינינו היה רק הנר שהמשיך להמיס את החלב.
לאחר כמה רגעים ארוכים שבהם היא הסתכלה עלי, היא התחילה לדבר:
"סבא שלי נפטר בדיוק ביום שיצחק רבין נרצח. הוא מת מסרטן ריאות
אחרי 42 שנה של עישון כבד. הוא היה החבר הכי טוב שלי ודיברנו
על הכל. כל יום שבת הוא היה לוקח אותי לשדה הכותנה שהיה ליד
הבית שלו בצפון. היינו עושים חוטים עבים מהכותנה שקטפנו
וקולעים צמות. תמיד היינו עושים תחרות למי יש את הצמה הכי
ארוכה."
ראיתי חיוך מתוק עולה על שפתיה. היא הפסיקה לדבר לזמן מה ורק
הריצה מחשבות עם עצמה. ניסיתי להיזכר בקרוב משפחה שהיה לי כחבר
טוב ולא הצלחתי למצוא אף אחד חוץ מהכלב שלי, אבל זה לא נחשב כל
כך קרוב משפחה. ניסיתי לנחש על מה היא חושבת בזמן ששיחקתי עם
החלב של הנר.
היא הביטה עלי, פניה נהיו רציניים כאילו התעוררה והבינה שהיא
צריכה להמשיך להיות עצובה לזכרו.
"הייתי בעצרת השלום, הגעתי בשביל אביב גפן, תמיד אהבתי אותו.
גם היה לי מאוד חשוב לראות את יצחק וכל הפוליטיקאים. אח שלי
לקח אותי, הוא אמר שאירועים כאלה חשובים בשביל להעלות את
המוטיבציה. לא הבנתי באותו הזמן למה הוא מתכוון, רק רציתי
לראות את אביב גפן שר. מתחילת הקריירה שלו אהבתי את המוסיקה
שלו. אחרי שירו בו הוא לקח אותי הביתה. מאז אותו יום כל מה
שהאמנתי בו התנפץ."
"בגלל זה את באה לכאן ושומעת אביב גפן?"
"אני באה לכאן כמעט כל יום ראשון  ב-6 השנים האחרונות. לפעמים
אני נשארת פחות, לפעמים אני ישנה כאן, לפעמים אני מדליקה נר
ולפעמים אני סתם שמה פרח או מציירת. אבל זה לא משנה. כל מה
שאני משאירה כאן המנקים לוקחים או מוחקים בטיח או סיד".
"את שמה את הפרחים והנרות לזכר רבין או סבא שלך?"
היא צחקקה לה והסתכלה עלי כעל נאיבי שרק מתחיל לגלות את הצד
השלילי של העולם.
"את הנר אני מדליקה לשלושתנו".
זה נראה לי מאוד עצוב שילדה בגילי מדליקה נר נשמה לזכרה כשהיא
עודנה בחיים.  בכלל, אם היא בגילי זה אומר שהיא הייתה בת עשר
או תשע בערך כשיצחק רבין וסבה מתו. כשהיא הייתה ילדה קטנה היא
איבדה את התמימות והתקווה שלה. הצלחתי להבחין במשהו חרוט על
ידה השמאלית. היא כנראה הבינה ומיהרה להסתיר את טעותה.  זה
הפחיד אותי.

היא נשכבה עם הראש על הרגליים שלי. ליטפתי אותה. היא רק בכתה
בכי שקט ועצמה את העיניים. נשארנו ככה בערך דקה או שתיים.
המשכנו לדבר על מוסיקה והופעות, סתם כדי להעביר זמן או נושא.
אחר כך התחיל להיות מאוחר ונזכרתי שלפני שעתיים הייתי צריך
להגיע הביתה ולמחרת היה לי מבחן בכימיה אז בכלל לא יכולתי
להישאר.
"כבר מאוחר, את רוצה שאני ילווה אותך?", פניתי אליה ולקחתי את
התיק לידי.
"הסכנות של ת"א בלילה לא מפחידות אותי. כל מה שיכול לקרות כאן
כבר עברתי. עוד דבר אחד לא ישנה."
"אז טלפון אפשר לקבל ממך?"
"אם נהיה בקשר ימאס לנו אחד מהשני אז למה לטרוח? חוץ מזה שבני
אדם סתם פוגעים בי".
נדהמתי מהאדישות שהיא אמרה את זה. עמדה שם מולי ילדה בגילי
שאיבדה כל רצון לחיים ולעשייה עצמה של דברים, כל כך צעירה
ודווקא בגיל שהיא צריכה ליהנות מהם.
נפרדנו בנשיקה על הלחי וחיבוק. היא לקחה את הנר, שמה בחזרה את
האוזניות והמשיכה לכיוון הנגדי.

כשסוף סוף הגעתי לחדר שלי נכנסתי ישר למיטה. למחרת קמתי מוקדם
כדי להתקלח ולחזור על החומר לבחינה. כשסידרתי את התיק שמתי לב
לפתק מקומט שנפל לי ממנו. הרמתי אותו ושמתי בכיס. כבר איחרתי
וכל עיקוב נוסף רק הפריע.
אחרי שסיימתי את המבחן, יחסית מרוצה, התיישבתי מתחת לעץ גדול
ליד שער בית הספר. הוצאתי את הסנדוויץ' שאמא עשתה לי בבוקר ואת
הפתק מהכיס. פתחתי אותו, הוא היה מקומט וכנראה נרטב מכיוון
שחלק מהמילים היו מרוחות ומטושטשות.
קראתי את שהיה כתוב שם. זה היה שיר עצוב, אני לא יכתוב לכם איך
הוא הולך כי זה אישי מדי. קראו לו לבכות ובסופו היה כתוב בכתב
רועד: "תזכור אותי בזיכרון מלוח ומגואל מדם, מאיה".
עכשיו לפחות ידעתי איך קוראים לה.  היא כנראה הכניסה את הפתק
לתיק שלי כשהתחבקנו.

במשך שלושה חודשים הייתי הולך כמעט כל ערב לכיכר לחפש אותה. לא
ראיתי אותה יותר. עד שלפני כמה ימים קראתי בעיתון כתבה על
מועדוני לילה והסכנות שבהם. היה כתוב בעיקר על עניין הסמים
האלכוהול והסיכוי הגבוה יותר להיאנס או להישדד. ציינו בכתבה
כמה מקרים של מוות ופגיעות קשות המעידים על הסכנות שעסקו בהם
בכתבה. באחד המקרים כתבו על ילדה שהשתכרה עם חברות שלה במועדון
רוק בת"א, חתכה לעצמה את הוורידים בשירותים של המועדון ומתה
במקום. קראו לה מאיה לוין.
הייתי בהלם. הלב שלי דפק במהירות ופני נעשו אדומים. אחרי
שנרגעתי המשכתי לקרוא את הכתבה.
היא התאבדה יומיים לפני שפגשתי אותה בכיכר. מסתבר שלפני שהיא
חתכה לעצמה את הוורידים היא חרטה על רגלה שם של אחד שהייתה
איתו בקשר ועל ידה חרטה דיכאון. פתחתי את הפתק שעוד היה מונח
בתיק בית הספר שלי וקראתי שוב את השיר. הוא היה בעצם פרידה מכל
מה שהיא או לא היה לה, פרידה מהחיים והמזכרת היחידה שלי ממנה.
אני לא אשכח את ערב יום ראשון בכיכר, היום הכי עצוב שהיה לי.
המפגש עם מאיה השאיר אצלי כל כך הרבה שאלות וגרם לי לחשוב.
אז כתבתי לכם את כל זה בצורה המדויקת ביותר שהצלחתי להיזכר
ביום הזה כי זה קרה לפני בערך כ-חצי שנה. עדיין בכל פעם שאני
יוצא לרחובות ת"א אני מחפש אותה, תוהה לאן היא הלכה באותו הערב
לאחר שנפרדנו.

לא אשכח אותך ותמיד אזכור את דמעותיך זולגות על נרות נשמה
כבויים. אני מקווה שסוף סוף טוב לך ומצאת את מקומך בין המתים.
להתראות מאיה.