אני בבגדי אסיר פסים כחולים לבנים
מסתובבת לי בין עשרות ביתנים
בביתן אחד ילדים צועקים, אמהות נחנקות
בביתן אחר הגופות נשרפות
אני ניצבת מול ארובה גבוהה מלבנים אדומות
עשן סמיך יוצא וציפורים מצייצות
קול של רכבת נשמע מתקרב
פחד משתלט עליי וחודר ללב
אין תיאורים, אין מילים, אין רגשות
אני מביטה לשמים הם אפורים, ועומדים לבכות
מהרכבת אלפי בני אדם יורדים
חלקם לביתן המוות חלקם לביתן החיים
מפעל גדול נמצא מסביבי
מכונה משומנת עם פס ייצור תמידי
ההולכים אל המוות חווים גיהנום מתמשך
עוברים מקלחות עם חום עצום, ולא יודעים מה בהמשך
נדחסים לתא ומצפים לעתיד
ואז גז משמיים נופל, ולאט לאט משמיד
את הגופות מפנים, לא יישאירו אותן שם
כי המכונה צריכה להמשיך ולהשמיד בני אדם
פס הייצור ממשיך לנוע אל הייעד הסופי
המשרפות, שם מעלימים כל זכר מוחשי
וברגע הזה אני פוקחת עייניים
מפנה מבטי אל השמיים
עשן לא נשאר רק ציפורים
והנה אני כאן נשארתי בחיים.