סבים ונינים  ואחר כך

בין סבא ונין נותקה השלשלת,
האם נחלש החומר בתהליך פשוט?
אך דרך הסדק בחומה הבצורה
התפרצה מיד וניצחה הגלות.
ויחד אתה, כמו מקופסת פאנדורה
התפרצו הרוחות: מעילה ושחיתות
ומרה שחורה שאין דבר לאסור-
אך אין גיבור, שאת הקופסה יסגור
ורוחות הרע יגרש באש
ובאש ילחים וישלים
את שלשלת גבורה עתיקה
ועליו רק עליו כל המחסור
ותם  הלילה ויזרח שוב האור-
וכרגיל אנשי אמונה אומרים:
"כשיבוא המשיח ילחים וישלים!"
אך אנו שפסה כל הסבלנות
ונמאסו עלינו מחלות הגלות
אנחנו עדיין את האיש מחפשים,
אשר בימי השכול ודם
מאמין בעתיד מדינה והעם.

               סבים  שלנו

וכאשר הצעירים, שזה עתה סיימו התיכון
הודיע,
שברצונם ארצה לעלות,
פרצו  בבכי האמהות
ואבותיהם זעקו סמוקי חרון,
שזה חבר הרפתקנים מטורף
את מוחם שטף.

אמנם גם הם היו חברי איגודים
שנקראו "חובב ציון",
אבל להפסיק את הלימודים,
שעלו הון
בגלל ארץ רחוקה וריקה,
כולה שממון?

ובא היום נטשו משפחה,
את האב הזועם ואמם הבוכה,
את הנוף הקרוב, המוכר של ילדות,
בו דורות  נהגו לחיות ולמות
ועלו  לרכבת, שתובילם לספינה
וכדי להתגבר על הגעגועים
והפחד מפני הבלתי ידוע
וחלילה שמישהו יגלה הדמעות,
החלו מיד הרגליים לנוע
במחול חלוצים פרוע
וקולם הרעים למרחקים:
"אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות"          

אך בטרם עלו על סיפון האונייה,
בתוך המון אלמונים, שהצטופף עליה
ידעו -
הם עולים, כדי לתת, לתרום, להקריב
לארץ שלהם,
בלי ויכוח, בלי ריב,
כמקובל בגולה בין עשרות סיעות,
בהן מנהיגי הדור, בעלי עשרות דעות
רבו על קוצו של היוד,
חזקים בדיבור, אין אונים במעשה,
כשבמקום לדבר -צריך לעבוד.

אך הם עלו, כדי לא להתווכח,
כדי "לבנות ולהיבנות",
אף כי לא ידעו בעצמם,
מה פירוש הסיסמה, שלימדם מדריכם.
אך דבר אחד  היה  ברור:
הם היו מוכנים לסבול
ועלו, כדי לתת ולא ליטול,
אך מה יתנו והם חסרי רכוש
ובכיסם לא נמצא אף גרוש.

כמוהם כולם רצו לתת,
אך לא היה להם מה,
מלבד הזיעה שספגה  האדמה
ומלבד הדם,
שניגר מהיבלות שהתפקעו.
הם זמן רב לא התלבטו-
באין מה לתרום,
הם תרמו את עצמם -
לארץ הזאת  ולאדמה השוממה,
ששנים רבות  להם חיכתה.


בשריריהם, שדלו בגלות
וזרועותיהם רזות, חלשות
מה יכלו  האבות לעשות?
אך רצונם  חזק, עקשן ותקיף
את הגוף החלש לארצם להקריב-
לבנות ולהיבנות!

הם עוד יחזקו את הגוף
ויתפארו בשריריהם,
שרירי החלוץ,
עוד יתיישרו ויתרחבו כתפיו
של החלוץ  השזוף וזקוף,
אידיאל לגולה-
עתה הוא מוכן לצאת לקרב!

בידיים עקרו כל קוץ ודרדר,
כל צמח תפל, שהיה עקר
ואחרי שחרשו, עדרו ונקשו
זיבלו בתערובת זעה עם דם
וטמנו באדמה הצמאה תמיד
גרעיני זהב-
ובעיניים השרופות  בשמש
חזו את תמונת העתיד.

וכאשר ניגשו את  'הירוקה' ליבש
בשירה קיבלו את  המות, הכובש
שברבבות  יתושים אותם התקיף,
ואפילו ריבון העולם שמהמרום צפה
לא ידע,
שהם באו לכאן את עצמם להקריב!

הם חפרו תעלות, חפרו וחפרו,
נעקצו וקדחו,
מבלי שהרופא, שרחוק נמצא
בעצמו  ידע
להבדיל בין צבעי הקדחת,
צהובה או שחורה או שמא אדומה,
כי ברוסיה אף איש  על 'מלריה' לא שמע.

ואז בתום יום של חום
או שמא יומיים
נפשותיהם הטהורות עלו לשמים
וחבריהם הקרובים כרו להם משכב,
בו מעמלם ינוחו זמן רב,
עד שיבוא המשיח היהודי.

וכאשר התרבו מתנדבים למות
כתבו  מעל הקבר בגיר פשוט:
"עלם צעיר!"
אך לפעמים הכתובת זעקה לשמי תכלת,
רק מילה אחת: "א קינד" -ילד!


אך איש לא נשבר
וזה שנשאר
חפר וחפר.

בתור נתנו את עצמם-
יחיד-יחיד,
הכל למען העתיד,
למען הארץ ולמען העם
וכשבא תורו את חייו להקריב
עשה את המוטל עליו,
בלי ויכוח ובלי ריב
הכל למען הארץ
ולמען העם -
זעה ודם,
לתת הכל וחלילה לדרוש,
זה היה הצו הנדוש
אז.

                             אבותינו

אז
כאשר הבן כל שנחוץ לו בתרמילו ארז,
אמר "שלום!" וסגר את הדלת
מאחריו,
ידעה כל אם, שהוא הולך לקרב
מעטים נגד רבים והסיכוי לא רב,
שממנו ישוב
ואם לא בקרב הזה-
אזי בקרב אחר
ובחיים יישאר רק החבר,
שיספר,
איך הוא לעד
ממנו נפרד.

אז
האם לא ידעה היכן בנה  נלחם
והיכן נפל.
רק חברו למשוריין, שנפגע והוצת,
שקפץ החוצה ומתחתו זחל
ניצל!
ובמחסה החושך אל ההר זחל
ואחר כך כמה שרגליו אותו נשאו
רץ מהר
אל הבסיס הקרוב ביותר-
הוא מאום לא סיפר,
איש גם אותו שאלות לא שאל,
לא היה מה לשאול,
בחור אחד שנותר מכל השיירה
הדגים לכולם,
מה שקרה
והסביר הכל.

אז
יום יום עשרות לאדמה נצמדו,
רגביה הרווים בדמם נשקו,
הצטופפו, כדי לתת מקום לחבר,
שפיגר
לבוא ולהתחבר.
הם הצטופפו יותר ויותר
הרוגי באב אל ואד  ונבי דניאל
ו"הקאסטל בידינו!"
התאגדו לגוש,
עד  שיצרו בדמם
את מגש הכסף המפורסם,
שהוגש לנשיא המדינה הראשון-

ומיד, כמו במטה קסם
הופיע המנגנון.

עדיין מפוזרים חלקי גופות של הבנים
בנקיקי הסלעים
ודבוקים למשוריינים שנשרפו
ונותרו לאנדרטות בצדדי הדרכים
ולא הרחק משדה הקרב האחרון
במדרון-
חלקים-חלקים
של גופות מרוטשות,
מפוזרות בדרך לגוש עציון
ולשוא תשאל, איש אינו יודע,
האם גולגולת זאת שייכת ליהושע
או שמא להושע
והזרוע הזאת שנעקרה מהגוף
שייכת ליצחקי  או שמא  לאללוף,
אך כל זה -מה חשוב.

כולם -כולם נפלו ברינה
למען ארצם, למען המדינה,
כולם נפלו תוך הבנה,
כי האויב רצה לכבוש את ארצם
והם קידמו את בוא המדינה.

       הפרגוד

כבר יש יסודות לבניין
והכל כבר מוכן
ממשלה זמנית להקים
מה שיותר גדולה ורחבה
מכל המפלגות ומכל הזרמים
("מלבד רוויזיוניסטים וקומוניסטים!")
ורק דבר קטנטן
עדיין נשאר-
לבנה שמעט לבניין תרמה
ואיש על מעשיה מעט שמע,
מלבד שהתרחקה מהנעשה במולדת
והיה כמו  עדה נבדלת, נפרדת
והיא המשיכה לחיות פשוט,
כמו פעם בגלות
והיא שלא נכנסה לפסיפס הנהדר,
אך   הכול  פותר משא ומתן.
קצת מוזר בין ותיקי תנועת העבודה
נראה האיש הלבוש קפוטה שחורה,
שמבלי הקדמות  ניגש לעניין:
"רבותי, ברשותכם,אחזור על מסכת התמורה:
"כל קול התומך בממשלה הוא סחורה
ובעד כל סחורה צריך לשלם!
כי אם רוצים שלטון ושררה,
פה ההכרח גם לדאוג לתורה.
אנחנו דורשים תמורת קולות  שלנו,
שכל הלומד בישיבה ישוחרר
משירות בצבא
וכמו לוחם למען המדינה יוכר,
המדינה תדאג לו, תתמוך, תשלם
בעד המאמץ העילאי שלו."
דברי הנואם.

עוד בטרם גמר הנואם את דבריו,
נרעדה האדמה והזדעזעו הלוחמים,
שנפלו בקרב:
הנה מעליהם האדם ניצב מחוצף,
שלא הוא ולא בוחריו,
לעולם לא השתתפו בקרב,
לא נפגעו בטנדר,לא נשרפו באש
במלחמתם נגד הכובש
ורק תמורת הרמת האצבע
בהצבעות מאבותינו דורש.
מהם שרעבו  וקדחו
ושזיעה ודמם רגבים אלה ספגו
לא היה משטר, שבו לא טבחו-
הטורקים את כפות רגליהם היכו,
האנגלים אותם אספו וכלאו
בעכו,בלטרון בסמבל שבאסמארה,
אך הם לא עזבו את מקומם
ואת פעולתם לא הפסיקו,
כי הם באו ארצה לתומם נתנו את עצמם
למען ארצם ולמען העם
ולא דרשו מאום לעצמם!
והנה איש, שלא חרש ולא זע
ואף ללילה אחד לא יצא לשמירה,
וכשהאויב פלש,לא הגן, לא נלחם
ואפיו טיפת דם לא תרם
למען הארץ ולמען העם -
ניצב כאן ובלי בושה דורש!
הוא לא נפגש בישיבה סודית,
בכל שאמר ברור וגלוי:
"אתם מגדלים גיבורים
ואנחנו מגדלים עילוי,
וכדי שהממשלה רחבה תתקיים
וראש הממשלה יפעל במנוחה,
מן ההכרח שהלוחם ייתן את חייו
ואילו הלומד יקבל תמיכה,
יתכן,שתחילה לא נדרוש את כולם,
אלפיים, שלושה,ישבו בישיבה
ואם יימצא אחד ,אשר לא ילמד
נשלח אותו מיד,
אך בחורי הישיבה,אשר לומדים
לא ילבשו מדים."
אין זמן לחשוב-ההסכם יקוים,
חלוקה לצעירים, שיתנו את הדם
ומוסרים חייהם בשם כל העם
וצעירים  "הנהרגים באוהלי התורה"
הכל למען השלטון ושררה.
ומיד כל הארץ חצה פרגוד,
חציים הלכו להגן על הארץ
וחציים תורה ללמוד.
הכל שווה!אחרי אלפי שנים
יש ממשלה ליהודים
הללויה! כולם מצטלמים-
אגודה, מזרחי,כלליים, מפ"ם
ותיקי מפלגות, נציגי העם
ובמרכז מתיישבים, ראו ידידי
סביב  ל"זקן" מנהיגי  המפא"י.
והנה האיש בקפוטה השחורה,
הוא מחייך מאושר אל הצם,
עד אתמול דאג,איך יגיבו
והיום נברא  למענו העולם.
כי לתלמידיו  כלל לא חשוב,
מהו הדגל או מה המשטר,
ישחקו נא הנערים בצבא,
אל הגרעין שלו לתמיד נשאר.
אף הוא פעם משפט הפליט:
"מה זה הדגל?
פשוט מקל וסמרטוט!
כמה דגלים כבר התחלפו
במשך אלפיים שנה,
אך התורה  תמיד נשארה שלמה
ואך מלה בה לא השתנתה.
ועתה הוא יושב,כולו שמחה וגיל
תוך חשבון שבשנה הבאה
את מספר  הלומדים יכפיל
וכל שנה יגדל מספרם,
עד את התורה יקלוט כל העם.
כך גם היה בימי המרד הגדול,
כשרבי  יוחנן בן זכאי מלווה מעטים
עזב את ירושלים בארון המתים
ובבוא ליבנה הקים גרעין,
שהתמלא חכמים
ובו היה מושב סנהדרין,
כך כתוב במסכת גיטין.
עתה כבר מותר  להרים המסך,
נסוגים מבוישים בחורי הפלמ"ח
מסתתרים בפינות אנשי המחתרת,
אשר עשו עבודה נהדרת,
אך אין בלבם מרירות או דאגה-
הכל היה כדאי בשביל ההצגה!

ההצגה הגדולה
הנה מופיעים אנשי השררה,
שבכבוד ייצגו את המדינה הצעירה,
שגרירים,דיפלומטים,עובדי המשרד,
וכולם בפראקים, צילינדרים וכפפות יד,
והכל כדי להידמות למי ומי,
כפי שקובע הקוד הבינלאומי.

ולפתע הדלתות שהיו פתוחות לרווחה
נסגרו,ועל ידו שני שומרים מזוינים ניצבו,
נגמר "מה שלומך?", בטלו השיחות המיותרות
במסעדות  הפועלים,ברחוב החלוץ וברנר,
עם מוישה, עם ברל,עם זלמן ושמרל..
כולם שרים,כולם מסוגרים
ולכל שר  מגיע בלי כל הפרעות
בשעה קבועה קפה לשתות!
וסגן לכל שר או שמא שני סגנים
בהתאם להסכם עם התומכים,
ואם שניהם אינם בעלי מקצוע
והנושא רחוק מהם וזה-  אין דבר!
לפני דלתו של מזכיר השר
מחכה תור ארוך
של מועמדים מומחים לכל מקצוע,
עוזרים טכניים,מקצוענים,
שאת המקצוע היטב מבינים
ובסבלנות מחכים להתקבל
ואת המלאכה לעשות,
על מנת את השר לשחרר מכל הבעיות
הרי  לשם זאת הם קיימים,
מנכ"לים , סמנכ"לים,
עוזרים-מקצוענים!

ולשר ולסגנים ולעוזרים מזכירים
ולכל מזכיר כתבנית צמודה,
שבשעות קבועות לו קפה מגישה,
קפה עם חלב
ודואגת שפרחים יהיו על המזנון
ומציעה מה לקנות לנכדיו
ולנכדי השר בימי ההולדת.
וכך כולם יחד וכל אחד לחוד
משרתים את המולדת בנאמנות.

ולכל מנכ"ל רשימת קבלנים,
בעלי "פנקס אדום" ומתאים
לזכות במכרז
ולהפוך את החזון הנשגב של השר
לדבר הקיים והבוז לספקנים.
ולכל קבלן,"שהמלך בו ירצה"-
עשרות  קבלני-משנה,
שמזמינים פועלים,אשר מוכנים
למען המדינה לוותר מהזכויות,
שדורשת ההסתדרות
ולעבוד ולעבוד
ולא  לשאול מה השכר,
עליהם להבין,שאף פועל פשוט
צריך לחיות מאושר,
כי הנה ניתנה לו הזכות- לבנות את המחר.
וכמו פעם,כשאלפי נערים הגשימו
מה הגיבור הגידם אמר
"אין דבר!
טוב למות בעד ארצנו!
כל לכל פועל זהו כבוד
בארץ לחיות
ולמען פיתוחה לעבוד.
והם מקימים בניינים יוקרתיים
ומושכים גשרי פלדה,
אך הגשר צר ולא נגמר
ומרחיב את פער בין פועלי הפלדה
ובין "דירקטורים" ומנהלים,
במקבלים משכורת,כמו בספרי אגדה
נסיכי המזרח,
המבלים בחו"ל  את כספיהם,
זוללים, משתכרים ,נהנים
ומבזבזים בלילה אחד בקזינו
משכורת של פועל במשך עשר שנים!

ויום יום גדל מספר הלומדים תורה, גמרה
ויום יום גדל מספר החוזרים  בתשובה
ונשותיהם המתגנדרות בלבוש יוקרה
ומגבעות-הסמל של נאמנות לתורה.

והגרעין עולה ויורד ערך השקל
ואיומים נשמעים מהפרט וחידקל
ויום יום נופלים קורבנות הטרור,
אך הלב מתרונן,כי לכל יש תשובה:
במקום להלחם- ללמוד תורה
ולאיש בקפוטה, התומך  בהמשך ההצגה
אין בכלל כל דאגה
ואינו מוותר על תמיכה בלומדים,
כי הוא מרגיש, הנה היום מתקרב
ולא יתנפל על כבשה הזאב,
כי במקום המדינה (שלטון ושררה)
בארץ הקודש תשלוט  התורה!

ואפילו הקנאי בין בני ישמעאל
לא יעיז לפגוע ביהודי מתפלל,
שכלל לא איכפת לו מהו הדגל
של בני עמו או של הצורר,
ורק דאגה בלבו שהגרעין יישאר
חי, לפי המתכון של רבי יוחנן בן זכאי,
ירושלים נפלה, הר הבית חולל,
אך   "כרם יבנה" פרח וגדל
עד היום.

בשנת 2008