"תגיד לי ז'קו, נכון שאנחנו כמו שאומרים, מאותה השכונה:" כך
פתח את השיחה רב-טוראי אבי טולדנו, " אנחנו לוקחים יחד אצל
חיים מנה גדולה של פלפל, ושותים פחית "מכבי" ועושים אותם
'טריקים' אצל הבנות?"
"נכון אבי", השיב לו ז'קו, גם הוא רב-טוראי.
"אז אולי תגלה לי, מה שאוכל אותי הרבה זמן, איפה הגרלת את השם
הזה דלפונסו?"
"ולאה, קלעת בול! זה מה שאמרת .את השם הזה הגרילו!"
"מה אתה עובד עלי? מה זה הגרילו? בפיס? בטוטו? בספורטוטו? או
במגן דוד אדום?"
"לא זה ולא אבטיח. בפורים?"
"מה עניין פורים להגרלה?"
"יש ויש! מה זה פורים?"
"מה זאת אומרת: מה זה פורים? שותים, עושים שמח, שמים מסכה על
הפנים עם שיניים גדולות ומבהילים את הבנות.."
"אבל מה זה פורים?"
"מה זה? זה כל הסיפור עם מרדכי היהודי ומלכת אסתר ואחשורוש
הטיפש.."
"לא, מה פירוש המלה 'פורים' ?"
"אנא בערף? חג, שמחה, בכלל מה עניין פורים לשמך המצחיק?"
"זאת היא התשובה לשאלה שלך, מנין הגרלתי את השם, כי 'פורים' בא
מהמלה 'פור' ו'פור' זה בעברית 'גורל'".
"לו השם היה קשור בפורים, היו קוראים לך מרדכי או ויזתא או
חומייני, או אני יודע".
"בכל זאת יש לשם קשר עם פורים, אמנם לא עם פורים, שכולם
חוגגים, אבל רק עם פורים שלנו?"
"מה אתה מבלבל לי את השכל? אולי תוכל להסביר לי פשוט בלי טסטים
מהתנ"ך, כמו לחבר שלך..מנין השם?"
"זה לא כל כך פשוט. זה סיפור ארוך, כמו הגדה של פסח".
"אוהו. קודם היה זה פורים ועכשיו הגדה של פסח. ואני אומר לך,
לו הייתי אתה, הייתי מזמן כבר מחליף את השם לעברי, ןחלאס!"
"ולמה אתה לא מחליף את שלך?"
"טולדנו? מה יש כאן להחליף. כל מי ששומע את השם, יודע שמשפחתי
באה מטולדו. בני טולדנו ידועים בחוץ לארץ ובארץ.. הרב
יעקב משה טולדנו..אבי טולדנו..אבי טולדנו.."
"אמרת כבר פעם אבי טולדנו.."
"לא התכוונתי לאבי טולדנו! התכוונתי לאבי, לאבא שלי, שהוא חכם
גדול וגבאי בבית הכנסת הספרדי, ויש גם יותר: אברהם טולדנו
ויצחק טולדנו ויעקב.."
"ומשה ואהרן ודוד ושלמה..גם השם 'אלפונסו' ידוע היטב לכל אחד,
שיש לו קשר עם ספרד!"
"מי זה אלפונסו? רב? סופר? רופא, כמו רמב"ם? אף פעם לא שמעתי
עליו".
"היו גדולים ממך שלא שמעו עליו ופנו לסבא שלי, שיעברת את
השם.."
"מה זה שאמרת?"
"פנו אליו שיהפוך אותו לשם עברי!"
"מי זה פנה אליו, המג"ד?"
"עוד יותר גדול!"
"משה דיין?" שאל בלעג אבי.
"לא משה דיין, אבל בן-גוריון! סבא שלי היה בזמנו "מספר חזק"
במשרד הביטחון, וכמעט כל שבוע היה נפגש עם בן-גוריון. פעם פנה
אליו 'הזקן' ואמר: "שמע נא אלפונסו, רואה אני שאתה חרוץ ונאמן
ובטוח אני, שתעלה עוד גבוה ויתכן גם שישלחו אותך להיות שגריר
בחוץ לארץ. אז כיצד תציג את עצמך כנציג ישראל.. אלפונסו..עוד
יחשבו שהיית לוחם שוורים בספרד. למה שלא תעברת את שמך, כמו
כולם. יכולת להיקרא "אלפי" או "אלופי" -שמות יפים ומחייבים".
"סבא שלי לא נכנע וענה ל'זקן' בגאווה: "ומשפחתי נקראת על שם
המלך, ואומרים שהיה מלך טוב".
"מלך?" שאל בסקרנות בן-גוריון, "אלפונסו? ומה למשפחתך ולמלך
אלפונסו?"
"זה סיפור ארוך", ענה לו סבי.
"זה שייך לתולדות העם היהודי?" שאל בו-גוריון.
"זה שייך לתולדות יהודי סאראגוסה ויש בסיפור קמצוץ
מאגדות-העם", ענה סבי.
"חמש דקות. ספר!" פסק בקיצור ה'זקן'.
"סיפר לו סבי והשתדל לקצר בסיפורו, ובאותו זמן ראה, איך ה'זקן'
רושם משהו בפנקסו באותיות קטנות. הוא התבייש להציץ, אבל הוא
נשבע לי שראה שם את המלה "סאראגוסה". כשסיים לספר אמר לו
בן-גוריון:
"סיפור יפה! דבר אחד רק לא סיפרת: איזה אלפונסו זה היה ?
בתולדות ספרד יש בטח 20 מלכים בשם אלפונסו. חפש באנציקלופדיה
ואם תמצא, שלח לי גלויה וכתוב רק "אלפונסו זה וזה" והשנים
שמשל. תודה ושלום!"
"סבא שלי, עליך לדעת היה אדם משכיל, לא כמוני, והייתה לו
ספרייה גדולה: שני קירות מלאים עם ספרים בכל מיני שפות. רק שמע
'אנציקלופדיה', ניגש מיד לחנות ספרים הקרובה ושאל דוגרי: "יש
לכם אנציקלופדיה וכמה זה יעלה לח? האם יש הנחה לעובדי משרד
הביטחון?"
"בעל החנות רק ראה את עיני סבי ואת "כאילו לא איכפת לו כלום",
הגיש לו גיליון מודפס עם הרבה סעיפים ואמר: "יש לך מזל. בקרוב
יוצאת "האנציקלופדיה העברית" ותוכל לקבל מהדורה מהודרת. ראה
סעיף 5: 'במקרה שבמשך הזמן יוזל מחיר האנציקלופדיה העברית,
ישלמו החותמים את המחיר המוזל".
"בסדר", אמר סבי, "כמה אני משלם?"
"החודש הזה 5 לירות וכל חודש רק 3 לירות", ענה לו בעל החנות."
"ומתי אני אקבל אותה?"
"את הכרך הראשון? בקרוב, בקרוב!" הבטיח לו בעל החנות".
"חיכה סבא חודש, חודשיים, שלושה, כל חודש שילם 3 לירות ופעם
שלוש וחצי, עד שהודיעו לו בדואר שיש לו חבילה. הוא מיהר לדואר
וחזר עם האנציקלופדיה שהייתה עבה מאוד וכבדה. מיד חיפש את השם
'אלפונסו'. איפה זה..היה שם אבו זה ואבו הוא, אבן פה ואבן
שם..אין אלפונסו! סוף סוף קיבל עוד אנציקלופדיה. גם שם אין! רק
בכרך השלישי מצא מלא אלפונסו וכולם ממוספרים. קרא סבא שלי פעם
ופעמיים על כל אלפונסו, מי מו ומתי, עד שמצא שאלפונסו שמשפחתי
נושאת את שמו, היה אלפונסו החמישי!"
"כתוב באנציקלופדיה, שמשפחתך נקראת על שם המלך אלפונסו
החמישי?"
"לא, זה לא כתוב..זהו סיפור שסבא שלי סיפר לי, ולכל הנכדים
שידעו."
"סיפור? אז מה אתה מבלבל לי את המוח עם בן-גוריון ועם
האנציקלופדיה וכל מיני זברבירים. שאלתי אותך, כמו חבר טוב
מנין הגרלת את השם הזה אז במקום לספר לי, כמו בן אדם נורמאלי,
אתה שואל אותי מה זה פורים, הגדה של פסח, בן-גוריון ואני יודע
מה עוד".
"פרה-פרה, כמו שאומרים, כל דבר בזמנו. רק קצת סבלנות..,"
"סבלנות" קרא אבי, כשהוא כועס, "אני רוצה לראות עוד מישהו
שישאל אותך שאלה כל כך פשוטה, כמו "מה השעה עכשיו?" ואתה תספר
לו: "יש שעוני חול ושעון 'סייקו' ולסבא שלי היה שעון בצל גדול
והחזיק אותו בכיס.."
"טיב, אבי, אולי אתה צודק, קח פחית 'מכבי' על חשבוני ותקשיב.
אספר לך מה שסבא שלי סיפר לי."
ב
"הדבר, שעליו ברצוני לספר לך, אירע לפני הרבה הרבה שנים בעיר
סאראגוסה, בירת אראגוניה, אחת הממלכות הגדולות בספרד. הרחק
מבתי העיר על ראש הגבעה התלולה התנשא ה'אלקאזאר'
(בערבית:מבצר, בספרדית: ארמון או טירה)
של המלך אלפונסו החמישי. כארמונות רבים אחרים בספרד, אף הוא
שימש קודם את השליטים המוסלמים ונקרא במקורו " אליאפרייה"?
אמני קורדובה שבנו את הארמון, הנציחו בכל קיר ופינה, בכל משקוף
של חלון או דלת אמנות-העיטור שלהם. כאשר רצה המלך לראות מה
נעשה בעיר בירתו, די היה לו לגשת לחלונות חדרו, ומיד כמו
בתערוכה של תמונות נעות, התפרשה לעיניו העיר כולה. כאן במסגרת
החלון זרם נהר האברו סמוך לשפך יובלו גלינו, כשעל גליו נעו ללא
הרף בשני כיוונים מנוגדים מאות סירות ואסדות, העמוסות חיטה,
שעורה, ירקות וסלק סוכר. תמונה רבגונית ועליזה, שטושטשה מזמן
לזמן על ידי אבק סמיך, שהנעלו עדרי בקר או צאן, תוך געייה,
פעייה ושריקות רועים, שהרוח נשאה על כנפיה עד לארמונו.
אך יותר מכל אהב המלך להתבונן בישוב שהתרכז בתוך חומות העיר
הרומית, גרעינה של העיר, שהתרחבה יותר ויותר. כאן בשכונה
מבודדת חיו אזרחים נחותי דרגה, שבכל תקופה ותקופה שימשו שעיר
לעזאזל:פעם להמון המוסת ופעם לכמרים, שהכריחו אותם להקשיב
לדרשות המכוונות נגדם. הוד האיקוויזיציה הייתה שולחת באופן
קבוע את שליחיה העוטים שחורים אל השכונה, מוצאים כמו טבח הבוחר
מתוך העדר מספר כבשים, ומעלה אותם על המוקד. 'חודיאוס! (יהודים
בשפה הספרדית). ולמרות הכל היו היהודים כנמלים שמעלים את קניהן
באש או מציפים במים רותחים, והן ממשיכות על אף הכל להיאבק,
יום יום מחדש על קיומם.המלך למרות שהיה נוצרי טוב, חש אליהם
רגשי הערכה וחיבה, שכן הוא העריך את עקשנותם והתמדתם לחיות
למרות התנאים הקשים. רובם עסקו במלאכת הבגדים. ה'דראפרוס'
(חייטים, מלבישים,ספרדית) האלה בעצם ייסדו את המסחר העירוני
כולו, ולמרות זאת לא התבלטו. חנויותיהם נמצאו בשכונתם, אך בבתי
המלאכה שלהם הועסקו עשרות ואולי מאות נוצרים בטווית בדים
ובאריגה. ואם חשקה אחת הגבירות שבחצר המלך בבד משובח, או שמלה
מפוארת רקומה בזהב, די היה לרמוז ומיד הופיע אחד מהם עם זוג
פרדות, עמוסות בכל מיני משכיות חמדה. ידברו, מה שידברו
הנזירים, שהוא אוהב את הכופרים היהודים. הוא ידע שקנאים אלה
מוכנים היו לשרוף את כל העיר ואולי אפילו את אראגון כולה, רק
על מנת שיהיו בטוחים ששרפו את כל היהודים, שסירבו לקבל את
האמונה הנוצרית.הם לא יכלו להבין, שלאחר כל פעולה של ההמונים
המוסתים, נתדלדלה הקהילה היהודית ואתם נחלשה חשיבותה של
סאראגוסה כמרכז מסחרי חשוב.
ה'חודיאוס' שישבו בתוך השכונה, המוקפת חומה ומחוצה לה, ידעו
להעריך את מעשיו של המלך "רחב לב", ורבים היו הסיפורים שהילכו
ע
"זקני העדה סיפרו, שהמלך רום הודו, עוד בהיותו 'אינפנטה'
(בן מלך בספרד ובפורטוגל) ציווה לבטל את כל הגזירות שנגזרו
עלינו בערב הוויכוח בטורטוזה ( עיר בצפון-מזרח ספרד. בשנת
1413 יצא רוב הקהילה היהודית לשמד)."
"הוא ציווה להחזיר את ספרי התלמוד ולהוציא את "ההוא" מבתי
הכנסת שהחרימו"
"הוא הסדיר את ענייני הירושה במשפחות המעורבות"
מה פלא. אין משפחה אצילה בסאראגוסה. שאין בה דם יהודי, ואפילו
אומרים שבחצר המלך בעצמו.."
כך קרה, שכל מפגש של המלך עם בני הקהילה היהודית בסאראגוסה הפך
להוויה עמוקה והיה ליום חג. כל פעם שנודע, שהמלך רכוב על סוסתו
הלבנה יעבור בליווי פמלייתו העשירה בשכונה היהודית, כאילו חדרו
קרני-שמש לתוך הסמטאות הקודרות, חצרות המוצלות על ידי החומות
הגבוהות וכותרות העצים, שצמחו בתוך הגינות של החצרות וכיסו את
פני השמים הכחולים. הסמטאות נשטפו, הקירות נוקו מכל רבב וכל
תושבי השכונה, לבושים בבגדי חג כשענפי הדס בידיהם, היו מסתדרים
משני צדדי הדרך. כבוד הרבנים הלבושים בבגדים השחורים המחודדים
וחבושי מצנפות גבוהות, היו צועדים לקראת הפמלייה, כשבזרועותיהם
ספרי תורה, השמורים בתוך נרתיקים יקרים, המקושטים בעיטורי כסף
וזהב. עדה ועדה ובית-הכנסת שלה, וכל בית הכנסת כאילו התחרה
בנרתיק המהודר והמקושט ביותר.
אכן יהודי סאראגוסה ידעו להביע רחשי כבוד למלכם, אשר לפעמים
בניגוד לדעה המקובלת, גילה סובלנות ואהדה כלפיהם.
אך המלך היה יחיד ולא תמיד יכול היה לעמוד מול גלי השיטנה,
שהציפו את העיר. מתוך דוכן הקתדרלה " לה סאו" הטיף בלי לאות
וינסנטה פרר ('אח' ,בצרפתית), את דרשותיו מלאות השיטנה והארס
כלפי היהודים. וכך בתום כל דרשה שנשא, היו ההמונים המוסתים
יוצאים לשכונה היהודית, מטבילים עשרות יהודים בגלי האברו
ומטביעם את כל אלה שסירבו להכיר במשיח האמיתי. שליחי
האינקוויזיציה, כשבידיהם רשימת יהודים פעילים בקהילה, היו
מוצאים פעם בחודש כמה קורבנות ומעלים אותם ב"אוטודפה" ("מבצעי
האמונה", מוקד) הפומבי בכיכר העיר. לא פלא, שרבים לא יכלו
לעמוד בכך, והיו מתנצרים, ובתוכם אף פרנסי הקהילה. מתוך כל זה
נמצאו רבנים, שטענו, שהוצאת ספרי התורה וטלטולם בחוצות העיר
שלא על מנת לקרוא בתורה -היא חילול השם. וכך החליטו פה אחד,
שכאשר יהיה עליהם לקבל את פני המלך, יצאו לקראתו כשרק הנרתיקים
הריקים בידיהם וספרי התורה יישארו בתוך ארון הקודש.
ואמנם כך עשו בכל פעם שהמלך היה מבקר בשכונה שלהם. אך הסוד,
שאותו ידעו רק הרבנים הקשישים והגבאים הנאמנים של בתי-הכנסת-
נתגלה בדרך כלשהי. היה זדה כאשר בארזי הקהילה המכובדים ביותר
נפלה השלהבת, וכמה מהמנהגים ואף משורר הקהילה העברי, סניור
וידאל, המירו את דתם.
בין שרי המלך היה משומד אחד, שמדי פעם בפעם היה מגלה באוזני
המלך סוד חדש ונורא על דת היהודים, על מנת לשאת חן מלפני המלך
וכך לעלות בשלבי השררה.
ןכך לאחר שהגיעה שמועה לאוזניו, שהמלך מתכונן לבקר למחרת
בשכונה היהודית, ניגש אל המלך ולאחר שהשתחווה עמוקות וברכו
בברכה המסורתית "המלך יחיה
לעד והאל ייתן לו ניצחון בכל המדינות" פתח ואמר: " אדוני
המלך, אם טוב בעיני המלך, הייתי רוצה לגלות לו סוד חשוב,
אך.."
"אתה מתכוון ל'מורו'? אין לך לחשוש מפניו. לשונו כרותה והוא
אינו שומע מה שלא צריך לשמוע, אך כשצריך, הוא דומה לנמר. לא,
אין לך מה לחשוש, נכון מורו?"
ה'מורו' ('שחור', כינוי לעבד, יליד מרוקו או מאורטניה) המשיך
לעמוד זקוף כפסל ורק עיניו נצצו, כלהבי פגיון, בעת שהתבונן בשר
שבגד בעמו, ואז פתח השר:"אדוני המלך, כיצד אומר לך..אך הכופרים
האלה, שצריכים להיות אסירי תודה לך, מתחצפים ומרמים אותך!"
"אתה מתכוון ל'חודאיוס'" שאל המלך בפליאה.
"כן", ענה המומר, "אתה בוודאי סבור, שכאשר אתה מבקר בשכונתם הם
מקבלים את פניך כשספרי תורה קדושים בידיהם?"
"לא פעם ראו זאת עיני", השיב לו בשקט המלך."צר לי מאוד לגלות
לך, אדוני המלך, שנבזים אלה צוחקים לך. ואני לא אחשוש לחשוף
בפניך את נוהל מעשיהם המחוצפים. אני מכיר אותם היטב ושנים
הייתי ביניהם, בטרם הכרתי את הדת האמיתית. אני מכיר היטב את כל
התחבולות שלהם" קרא בזעם המומר.
"תחבות?" תמה המלך.
"כן, תחבולות. הם כאילו מקבלים את פניך בספרי תורה! אך כל מה
שהם מציעים נפניך, אלה הם נרתיקים ריקים, בעוד שהספרים הקדושים
עליהם, נותרים כשהם טמונים בארונותיהם".
"ממש לא יתכן! לולא אמרת לי, לא הייתי מאמין שהםם ישלמו לי
בלעג תמורת כל מה שניסיתי לעשות למענם.אכן נאמנים עלי דבריך,
וכבר מחר בבוקר אצווה על שר המשטרה לבדוק את תוכן הנרתיקים.
והיה כי דבריך נכונים, והנרתיקים אכן ריקים, מרה תהיה אחריתם.
מורו!אתה חופשי ללכת לישון. גם אני אלך עוד מעט. מחר צפוי לי
יום קשה, בדרך תיגש אל שר המשטרה ורמוז לו, שיבוא מיד, אבל
מיד!"
ה'מורו' השתחווה לפני המלך ונסוג אל הדלת, כשהוא נזהר לא
להפנות את גבו אל המלך. הוא רץ אל האגף, בו שכן שר המשטרה
ובסימני יד הסביר לו, שעליו לגשת אל המלך. כאשר ראה, ששר
המשטרה הבין אותו ומיהר אל ארמונו של המלך, פתח שוב בריצה.
איש מאנשי החצר לא התעניין לאן רץ ה'מורו'. כל אחד ידע, שהוא
נמקורב למלך וממלא את פקודותיו תוך ריצה.
כל עוד נשימה בו, רץ אל האגף בו שכן רופא המלך דון משה
ג'נטילה, אותו אהב ה'מורו' בכל ליבו. הוא חש שאת חייו הוא חב
לרופא,שכו בתקופה בה השתוללה ה"מגיפה השחורה" האיומה, נפל אף
ה'מורו' החזק למשגב, כמו רבים אחרים. אך הרופא הטוב לא עזבו
וטיפל בו במסירות, למרות שהיה עליו לטפל בעשרות חולים אחרים.
הוא לא סר ממשכבו, עד שה'מורו' קם ונשק את ידו של המציל. מאז
נשבע, שעד יום מותו, יסייע בידי הרופא האציל ובני עמו, ככל
שיוכל. למרות שרופא המלך ענד צלב כסף גדול על חזהו, רק ה'מורו'
מכל באי החצר, ידע את סודו של דון משה ג'נטילה: רופא המלך שהיה
יושב בכנסייה בשורה הראשונה בין נכבדי-החצר ומקשיב בדבקות
לדרשות הכומר, נשאר כל חייו יהודי נאמן לעמו ודתו וכן ביום
הקדוש של צום יום הכיפורים, כשהטבחית הגישה לו אוכל, ידע
ה'מורו' שעמד בסמוך אליו, שהרופא משליך את האוכל אל דלי, או
שהוא רומז ל'מורו' לטול אותו בתוך מטפחת את כל נתחי הבשר
המשובחים. עתה כששמע את דברי השר המשומד, מיהר ככל שיכול אל
ביתו של הרופא כשכולו מרוגש ונרעש, חטף גליון נייר ובאותיות
גדולות וגמלוניות, כתב תוך שהרופא מתבונן בתוכן הכתוב:
"השר עם הצלב אמר למלך: בנרתיקים אין תורה. יהודים לועגים
למלך. סכנה!"
ואחר כך הוסיף בקצה הגליון: "מחר בבוקר!"
דון משה ג'נטילה עבר במהירות על הכתוב וכשסיים קרא
בהתרגשות:"הבנתי! הבנתי! תודה לך מוסה חביב, אתה ממש מלאך
מהשמים. אדאג לכך שהכל יהיה בסדר, ועכשיו אני מוכרח לסור אל
כמה מהחולים שלי, שמזמן לא ביקרתי. התרצה לאכף את סוסי? עלי
לדאוג עוד לכמה דברים",
מיד הרים מוסה את ימינו למצח ואחר כך לחזה, על מנת לסמן
לרופא: "עלי ועל ראשי" ומיד רץ אל האורווה.
במהירות הכין מוסה את הסוס לרכיבה, וכעת המתין בחוסר-סבלנות
ואף בחרדה על יד הסוס בחצר הארמון. לפתע הגיחה מבין עמודי
הבניין דמות מסתורית, שהעבירה פלצות בכל איש שראה אותה
מתקרבת.. האלמוני לבש גלימה שחורה ארוכה שבחזיתה התבלט צלב לבן
גדול. את ראשו כיסה בברדס שחור מחודד, שבו נראו רק שני חריצים
צרים לעיניים. הדמות השחורה צעדה בביטחון בכיוון הסוס ומוסה,
שאחז באפסרו. רק קבוצת אנשים אחת הייתה לבושה כך, ורק קבוצת
אנשים אחת התהלכה בביטחון כזה, בדומה לטורף גדול המתקרב
לקרבנו: חברים בבית-המשפט של האינקוויזיציה הקדושה! אף הסוס של
הרופא נחרד למראה המוזר של האלמוני וניסה לסגת, לולא עצרה בו
ידו החזקה של מוסה.
מבלי לומר מלה, נטל האלמוני את האפסר מידי מוסה, טפח קלות על
צווארו של הסוס, שם את רגלו בארכוף השמאלי ומיד הדהיר את הסוס
בכיוון לשער הארמון. עוד מוסה מהרהר, מי היה האיש המסתורי ומה
יקרה כשיופיע הרופא, נעלם הרוכב. מיד רץ מוסה אל חדרו של
הרופא. הוא דפק בקוצר-רוח בדלת, ולאחר לשלא נענה, פרץ פנימה.
איש לא היה בחדרו של הרופא וגם בחוץ לא נראה איש.
ג
סאראגוסה הייתה שקועה בחשיכה גמורה. רק פה ושם, כמו גחליליות
קטנות ניצנצו פנסיםם בראש התרנים, ובסיפוני האסדות, שעגנו על
חופי האברו. צליל לא נשמע, אף לא נחירות הישנים בגגות השטוחים
או ב'פאציו' (חצר בכניסה אל הבית) המאוורר והספוג ריחות פרחים,
שכיסוו את קירות הבתים. איש לא שמע את הסוס שדהר בדרך העפר,
הבלתי מרוצפת, כאילו חותלו פרסותיו בבד רך. קצוות גלימתו
השחורה של הפרש המסתורי, שהתנפנפו ברוח, כמו מפרשי ספינת
פיראטים. הסוס ורוכבו נראו כעטלף מפלצתי שיצא מאחת הנקרות
החשוכות, ועתה דהר ללא מעצור על רקע השמים הקודרים של
סאראגוסה. מתוך שחור הלילה, בהקו לפתע בלובנם, אבני החומה
הרומית. מיד נחסמה הדרך על יד מבוך מסובך של בתים המוקפים
בחומות, כשהם מופרדים מהעולם שמסביב להם על ידי שערי ברזל
מסורגים בדגמים דמיוניים ומוברחים היטב. אין זאת כי הרוכב
המסתורי התמצא היטב בתוך המבוך, כי הוא כיוון ביד בטוחה את
סוסו לאחד הבתים שהיה מוסתר מהרחוב על ידי קבוצת בתים אחרים,
כמלך המוגן היטב מכל צדדיו על ידי שומרי-ראשו.
לפתע צץ בידי הרוכב מקל שחור ארוך ומיד נשמעו דפיקות רמות
ותוקפניות בתריס הבית המוסתר. מישהו בפנים הדליק מנורה, קירבה
אל התריס ושאל בקול חלוש ונפחד: "מי זה?" קול עמום אך תקיף
נשמע באוזני בעל-הדירה המפוחד: "רוץ לבית הכנסת מיד, והכנס את
ספרי התורה לנרתיקים. מהר!!"
גבאי בית הכנסת "תפארת משה" סלומון פריינטה לא שאל עוד זמן רב
כירסמו ספקות את ליבו, האם הרבניםם צדקו כשאסרו על נשיאת ספרי
תורה בשעת קבלת פני המלך, כנהוג במשך מאות בשנים. הרי לא חסרו
אנשים שירצו להרע ליהודים עבור בצע-כסף, או אפילו בקרב המומרים
שירצו לשאת חן מלפני המלך? והרי אם יקום מל/ין שכזה, מה יקרה
לכל קהילת היהודים בסאראגוסה ? האם לא יגרשו את כל הקהילה
ואולי אפילו את כל יהודי ספרד כעדת רמאים? הוא מיהר להתלבש ועל
אף הסכנה מ פני הליסטים השולטים בחשיכה, יצא לרחוב כשפנס קטן
בידו.
ובינתיים המשיך הפרש בדהירתן המהירה בין בתי השכונה היהודית.
אותו הלילנ נשמע חמש פעמים הקול המסתורי בבתי הגבאים. רק
בביתו של דון אגילאר, /שהיה רכון עדיין מעל ספר התלמוד, דלק
אור. כאשר שמע את הקול המסתורי, מיהר אל התריס, אך כל מה שראה
דרך חרכי התריס היה הברדס השחור ואימתני, שבמרכזו בלט צלב
לבן.... הוא נסוג בבהלה, כאילו ראה את מלאך המות. אך הקול
העמום נשמע שוב וביתר תוקף:
"רוץ לבית הכנסת מיד, והכנס את ספרי התורה לנרתיקים. מהר!!"
כאשר שב העטלף השחור מסיורו ב'חודרייה' (הרובע היהודי) והגיע
לדרך העפר הראשית, נעצר לרגע. הרובע היהודי שעד עתה היה עטוף
בצעיף שחור של הלילה הקודר, בלט עתה היטב לעיני הצופה, על ידי
חמש נקודות אור: חלונות בתי-הכנסת בסאראגוסה.
"מוסה חביבי" או כפי שקרא לו המלך "מורו האילם" שכב על משכבו
כשעיניוו פקוחות. הכוכבים בשמים נראים לעיני האדם, שינו כבר
מזמן את מסלולם ברקיע, אך השינה לא מיהרה לכסות את פניו
המוטרדות. מחשבותיו התרוצצו בראשו ולא נתנו לו מנוח: הרופא
הנערץ הודיע לו שיש ברצונו לצאת לבקר עוד כמה חולים, אך
האלמוני המסתורי נטל את סוסו ונעלם, מב לי להוציא הגה מפיו.
מחשבות אלו הטרידו את מוסה כזבובונים טורדניים התוקפים ללא הרף
את כל חלקי הגוף החשופים, ואי אפשר להיפטר מהם. הרופא ? הפרש
המסתורי ? העזב את ביתו ? מיהו?
יחף כשהוא ערום למחצה, פתח בשקט את הדלת והחל רץ בכיוון דירתו
של הרופא. כמו מתנקש מסתורי, פתח בשקט בשקט את דלת דירת-
הרופא. מנורת-לילה קטנה בעזרתה יכול הרופא לקום בח/כת הלילה
ולצאת לעזרת חוליו, דלקה כמעט תמיד, והאירה את פניו השלווים של
הרופא, שהיה שקוע בתרדמה כבדה. כנראה שנמלך בדעתו ולא יצא? או
שמא יצא ושב כבר? הרופא - הפרש המסתורי ?
ד
גשם דקיק שירד מהבוקר, רחץ את הסמטאות של השכונה היהודית. מכל
הבתים יצאו הדיירים אך לא כרגיל לבתי המלאכה, למתפרות, לחצרות
הבורסקים הצחנות, לחנויות ואף אל השדות המרוחקים. שכו ביום
זה היו כולם עסוקים בקישוט השכונה. סופרי סת"ם בימי חול, עמלו
על ציור הכתובת: "ברוך הבא מלכנו היקר!" שהייתה תלויה ברוחב
הרחוב הראשי. הילדים עסקו בגיזום מאות ורדים ריחניים, שיפוזרו
לרגלי האורח הנכבד ואף יוגשו לו בצורת זר מפואר והמקושט בצבעי
אראגון. חצוצרות זהב ארוכות-צוואר, כיתת מתופפיםם ועשרה כרוזים
שרצו ברחובות השכונה וקראו בקול רועם:
"פנו דרך! פנו דרך! הכונו לקבלת הפנים של המלך הרם, אלפונסו
החמישי, מלך אראגון ואלפונסו הראשון, מלך נאפולי וסארדיניה,
סיציליה ומאיורקה! פנו דרך!"
כל אלה בישרו את בוא הפמלייה, שבצעדים איטיים ומדודים התקרבה
אל ה'חודרייה'.למרבית הפלא, טפטוף הגשם הטורדני שאיים לשבש את
מהלך הטכס החגיגי פסק לפתע, ומעל שתי גדות הנהר אברו, בדיוק
במקום התחברות עם יובלו גאליגו, נמתחה קשת צבעונית, כסמל נצחי
לשלום.
עתה הצטיירה תמונה מרהיבה, כמו לקוחה מספר ציורים, בעל שלל
צבעים: מצד אטחד פמליתתתתת המלך בשלל בגדים צבעוניים, כולה הדר
ופאר. משני צידיה עמדו שתי שורותת של רוכבים עוטי שריון, כשהם
מחזיקים חניתות ארוכות ונוצצות בקרני השמש. לעומתם רבני
סאראגוסה, מכובדי הקהילה וידועי-השםם, לבושים בבגדי חג ואוחזים
בזרועותיהם נרתיקי תורה עשויים כסף וזהב טהור, מקושטים בדגמים
עתיקים בצירוף ערבסקות מסולסלות נוסח גרנאדה. הם התקדמו תוך
הליכה מתומנ עקב בצד אגודל, כיאה לבעלי שררה רוחנית, היודעים
מה ערכו של האוצר שנמסר לידיהם, ומה היא האחריות המוטלת
עליהם.
כאשר התקרבו שני המחנות זה אל זה, חשו מיד הרבנים מתוך חרדה,
שפני המלך רחב-לב, הנוטה תמיד אוזן לתחנוניהם, הם לא כתמול
שלשום, ואפילו הקשת שבשמים לא התגברה על העננה שכיסתה את פניו.
עיניו הרוגעות תמיד, ברקו עתה חיצי זעם. לא רק הרבנים, אלא כל
הקהילה חשה היטב את הסכנה. הנה עוד מעט יכריזו הכרוזים בנוכחות
המלך על גזירה נוראה כלשהי שתוטל עליהם. לפתע נזכרו רבים בדברי
דון אגילאר, אודות דמות מאיימת העוטה ברדס שחור גבוה, המסומן
בצלב ארוך, כשהיא מציצה דרך חרכי התריס של ביתו.
והנה כשהתקרבה קבוצת הרבנים נושאי התורה אל המלך על מנת לברכו
,סקר את פניהם בפנים זועמות, כשהוא מצווה: "שר המשטרה! גש
ליהודים אלה וראה אצל כל אחד ואחד, מה נמצא בתוך נרתיקיהם
המהודרים!"
הרבנים נותרו עומדים כאילו התאבנו, כשחרדה ממלאה את ליבם, והנה
יצא מתוך הפמליה אב המנזר הדומיניקאני וקרא בקול שנשמע
למרחקים:
"מה אתם ניצבים, כמו גלמים חסרי נשמה? האם בנרתיקי כסף וזהב
באתם לדקור את עיני הנוצרים הטובים? להראות מה שידוע לנו מזמן,
שרק רודפי בצע הנכם! עד מתי תמשיכו לסגוד לעגל הזהב חסר
הנשמה? שר המשטרה, שמעת אתת דברי המלך לעולם יחיה, פתח את
הנרתיקים!"
"יראו כל אזרחי סאראגוסה, איך יהודונים רצו להערים על המלך
שהיטיב עמהם. ובמקום לצאת מולו כשהספרים הקדושים עליהם בידיהם,
מביאים נרתיקים ריקים?" קרא בקול מנצח השר המומר.
"לפתוח את הנרתיקים ואחד אחד להרים אותם למעלה פתוחים, לעיני
המלך!" ציווה שר המשטרה.
אחד אחד כשהם אחוזים פיק ברכיים מתוך ידיעה, שהם נכשלו ואסון
כבד מתקרב, פתחו הרבנים את נרתיקיהם. ראשון ניגש הרב הקשיש
ביותר רבי אבואב. הוא פתח את הנרתיק המהודר והניף אותו למעלה,
כמו בשמחת תורה, אך ראה זה פלא: בתוך הנרתיק הפתוח, כמנהג בכל
החגים, נח גליל צהבהב ועתיק של ספר תורה.
"יתגדל ויתקדש שמי רבא", קרא הרב אבואב בקול גדול, כשנשק לספר
התורה ודמעות גדולות זולגות מעיניו. אחד אחד ניגשו אל המלך כל
חמשת הרבנים, פתחו את הנרתיקים והציגו לעיניו הנבוכות את ספרי
התורה, שהיו נחים בכל הכבוד הראוי להם בתוך הנרתיקים, כמו
מלכים על משכבם. וכאשר האחרון שבהם, תוך פליאה בעיניו התמימות,
הציג לפני המלך את ספרי התורה הנחים בתוך נרתיקיהם, והנזיר
החשדו נשבע שזאת היא אחיזת עיניים וכישוף של היהודים, לא התרפק
המלך וקרא אל שר המשטרה: "אסור מיד את המומר המצחין הזה ותלה
אותו בלב הכיכר! כל ידע כל העם שאינני אוהב מלשינים, שונאי
עמם. לתלות אותו מיד!!"
אך השר המומר נעלם, כאילו בלעה אותו האדמה, ואיש לא ידע מתי
סובב את סוסו ומיהר למדינה מרוחקת, שאליה לא הגיע עדיין
שמעו.
הרב אבואב הקשיש ידע מיד שיד המלשין הייתה בדבר. הוא הבין
לרוחו של המלך הנזעם וכאות מחווה למלך, ביקש את הסכמתו לקרוא
בשמם של הבנים שנולדו באותו היום, על שם המלך: אלפונסוו. המלך
הסכים ברצון רב וביום ט"ז בשבט לאחר ברית-המילה, נקראו חמישה
בנים בשם 'אלפונסו'. באותו יום הייתה ליהודי סאראגוסה אורה
ושמחה. הם אכלו ושתו, עד שלא ידעו להבדיל בין "ברוך המלך"
לבין "ארור המומר". הם שרו לצלילי הקתרוס רומנסות עתיקות, עד
שהרבנים הכריזו בבתי הכנסת, לאחר התייעצויות ארוכות, שהיום
ט"ז בשבט נקבע על ידי יהודי סאראגוסה, כ"יום פורים" שלהם.
רק דבר אחד נשאר עדיין עלום, גם לאחר ישיבות הרבנים עם הגבאים,
ולאחר חקירותיהם המדוקדקות ביותר: מי היה האלמוני שהזהיר את
הגבאים באמצע הלילה, למהר אל בתי הכנסת ולהכניס את ספרי התורה
אל הנרתיקים הריקים. לא היה כל ספק לאף אחד, שהיה זה אליהו
הנביא, עליו השלום, המופיע תמיד בעת צרה ומציל את העם מהסכנה
הנשקפת לו. נותרה רק שאלת האלמוני, העוטה ברדס גבוה ובעל צלב
לבן. כמה גבאים שהיו ערים, כשנשמע הקול, יכלו להישבע שהאלמוני
העוטה ברדס שחור, רכב על סוס, שכן לאחר ששמעו את הקול המזהיר,
נשמע באופן ברור קול דהירת סוס.
ימים שלמים נמשך הוויכוח בבתי-הכנסת. אלה אומרים: "אליהו
הנביא, עליו השלום, עטה על עצמו דמות של נזיר. /כן לא פעם
הופיע בדמות אכר פשוט, גוי לא עליכם, פועל מכרות ובכלל בכל
מיני צורות".
לעומתם טענו המתנגדים:" האיש המסתורי בברדס השחור לא היה בכלל
אליהו הנביא! היה זה ה"סמך מם" בעצמו, השטן הארור או מלאך
המות, שנשלח על ידי אליהו הנביא עצמו. וכל זאת בכדי להזהיר את
הקהילה, שאם חלילה יתעצלו ולא ישמעו לקולו של אליהו הנביא,
ישלח להם את "סמך מם" השחור שיעלה את כל בני ה"חודרייה" על
המוקד.
יום הצלה ושמחה זה נקבע כיום "פורים שני". וכך מדי שנה בשנה
בבוא ט"ז בשבט, מתאספים יוצאי סאראגוסה בחיק הטבע באזור
ירושלים, במידה שמזג האוויר מאפשר זאת, ואם לא, במקומות
סגורים. הם חוגגים תוך שתייה ואכילה כשהם מזמרים רומנסות
מתוקות, כ/שהם לבושים בבגדי חג, כמו אז לפני חמש מאות שנים.
ובני אלפונסו שנולדו באותו היום? צאצאיהם נקראים בכל מיני שמות
בהתאם לארץ בה נולדו, אך כולם שומרים בהקפדה ובגאווה על שם
המשפחה "דאלפונסו",
כלומר "של אלפונסו". שם זה משמש כאות לכך, שהם מצאצאי הבנים
שנולדו באותו יום גדול, בו אירע נס ליהודי סאראגוסה, בזכות
אליהו הנביא, עליו השלום. |
