בפאתי סמטאות אבן ישנות ומתפוררות,
אני פוסע כאורח זר שלא הוזמן למסיבת יום ההולדת של עצמו,
צבעוניות של דוכני רוכלים עוטפת את עיניי נפשי
כמגע ידיה המלטפות של רקדנית בטן מארצות ערב.
צלליות בשחור מתמזגות עם אפלולית הערב
היורד כשהן חולפות על פניי במהרן לעבר בית הכנסת הגדול.
ובמרחק, תפילת מואזין נשמעת,
ומעבר לפינה, מתערבבים בשאון העיר גם פעמוני כנסייה,
מקהלה בשלושה קולות מספרת בשפות שונות את אותה מעשייה זהה.
ובעוד ריח הבצק החם מתפתל מתנורי ההיסטוריה
אל נחירי הווה אפי,
קיבתי מתכוננת להתמודדות עם טעמו של לחם הכאב
שהוציאו זה עתה ידיים מגואלות בדם מתנורי הקטל במאפיות של
מלחמת האחים.
ידי ממששת כותלי אבן מחוספסת וקרה
ואני יכול לגעת
להרגיש
את משה, את ישו, ואת מוחמד גם יחד,
ולמעשה
אני אינני מרגיש דבר.