כל פעם, לפני שאני מתעלפת, ממש שניה לפני, אני נהיית כל כך
לבנה שאפילו כל מיליוני הנמשים שלי נעלמים, ממש נעלמים. תמיד
חשבתי לאן הם נעלמים והיו תקופות שלא אכלתי ושתיתי שבועות
ועמדתי מסתכלת בראי, ורגע לפני שאני מתעלפת. אני בודקת לאן
הנמשים בורחים לי. הם בטח מפחדים מלבן. לפני שבוע התעלפתי עוד
פעם, לא בכוונה פתחו לי על הראש דלת של מקרר בכל הכוח ואני
התעוררתי רק אחרי ארבע שעות, אבל זה לא הפואנטה, הפואנטה היא
שמתיי שקמתי, כל הנמשים שלי היו מפוזרים על הרצפה, לא כולם,
אחר-כך שמתי לב שחלק מהם נכנסו למקרר אכלו יוגורט בטעם אננס.
כל הידיים והכתפיים שלי היו חלקות ולבנבנות, אפילו לא נמש אחד
היה עליהם. אחד הנמשים הסתכל עליי, תחילה בפחד ואז בהקלה,
"חשבתי שאת אחותך", הוא אמר,"את נורא דומה לה בלעדינו".