איש אחד קם בבוקר, הלך לשירותים והביט במראה בתיעוב.
הוא ראה אחד מזקן ששריריו רפויים ובטנו משתפחת מעבר לתחתונים.
הוא ראה את כל הקמטים שזקנה מוקדמת גורמת.
הוא ראה את השיניים הצהובות, ולא דווקא מניקוטין.
הוא לא היה יכול להביט לעצמו בעינים יותר מרגע אחד, כי הוא
התבייש במה שראה, במה שעשה לעצמו ונזכר, כמו תמיד כשהרגיש רע -
בכל הדברים הטובים שקרו אי פעם בעבר, בתקופת נעוריו.
ואז נזכר, שתקופת נעוריו היתה איומה וכל מה שרצה אז היה לגדול
ולהחכים ועכשיו, הוא לא בוגר ולא חכם ורק זקן ומגעיל, כמו אותם
קרובים זקנים שתיעב בציערותו ועתה הוא הבין שגם ילדים לא בדיוק
מחבבים אותו או רואים בו סמל או מופת לעצמם.
אבל מה, לפתע הוא חייך חיוך צהוב ונורא.
כי זה כבר לא היה אכפת לו בכלל, איך שהוא נראה ומה אנשים
חושבים עליו.
ואיך שהוא מתנהג ואשתו מתעלמת ממנו וילדיו נבוכים להיראות
בחברתו וכעוסים מדבריו
וחבריו מתרחקים ממנו ועמיתיו לעבודה בזים לו על לבושו והשכנים
לועגים לו על אורחות חייו
ו.. לא אכפת לו יותר.
כי הוא אינדבידואל.