הכל התחיל ב"יום אחד התעוררתי והבנתי שאני יפה."
מה? מה אתם מסתכלים עלי במבט כזה של
איזה-מן-סנוב-מטומטם-לא-מציאותי-כתב-את-הסיפור-המפגר-הזה??
תתפלאו! גם זה קורה לאנשים. קמים בבוקר ופתאום מבינים שהם לא
כאלה מכוערים. לכו תתפלאו! עובדה, לי זה קרה!
ובכלל, מה אתם שופטים אותי מייד? מה אתם מכירים אותי? מה אתם
יודעים כמה אימא שלי שוקלת? ברור שלא! זה סיפור שלי, ואני אעשה
איתו מה -שבא - לי !! מובן?? אם אני ארצה להתחיל את הסיפור
ככה, אני אתחיל אותו ככה, ואף אחד לא יעצור אותי. למה? כי אני
לא מקשיבה לאף אחד! אני כותבת מה שבא לי, מתקנת מה שבא לי,
משפרת מה שבא לי, מפרסמת מה שבא לי וכו' וכו' וכו'. ותפסיקו
לבזבז לי את הזמן, עוד לא הגעתי אפילו לפואנטה.

הפואנטה ששכנה באמצע הייתה "היא הבינה שזה לא משנה כלום". מה?
מה אתם ממשיכים להסתכל עלי במבט כזה של
יואו-הבת-אדם-הזאת-צריכה-עזרה-אסור-ליוצרים-כאלה-להסתובב-בבמה-היא-אפילו-לא-יודעת-מה-זה-פואנטה??
אני מחליטה מהי הפואנטה בסיפור שלי! אם היא לא מוצאת חן
בעינכם, אתם מוזמנים לעוף מהיצירה הזאת, אל תבזבזו אפילו את
הזמן בשביל ללחוץ על "1". ולא, אתם לא עובדים על אף אחד אם אתם
ממשיכים לקרוא, זה רק הפסד שלכם!!

בקיצור, משפט הסיום היה "ומאז חייה המשיכו כדרכם."
לא נראה לכם? לא מתאים? לא נעים? לא טעים? לא חזק? לא מרגש? לא
שובר לבבות? לא מטיס מטוסים? לא מפיל את מגדלי התאומים? לא
מצמרר?
לא-משאיר-חיוך-עצוב-של-אויש-איזה-סיפור-מהמם-זה-היה-על-הפרצוף?
לא אוכל אתכם? לא הזדהתם? לא העציב? לא הכעיס? לא הזיז???
גם לי זה לא מזיז! כמו שאמרתי - אני כותבת מה שבא לי. ונותנת
איזה שם שבא לי. וכותבת באיזה סגנון שאני רוצה. ומפרסמת מה
שאני רוצה.
חבל שאני לא יכולה לבחור את העורך. ובכלל, אני מרחמת עליו,
כאילו, עליך, שאתה חייב לקרוא את היצירה הזאת. נכון בזבוז זמן
קטלני?