לא שכחתי את המבט הזדוני שהוא הפציר בי כשאמרתי לו שאני
עוזבת.
"את עוזבת? לאן?" הוא לא נתן לי לענות וישר תקף אותי בעוד
שאלה
"למה??, למה את רוצה לעזוב?" התחלתי למלמל משהו, לא היה אפשר
להבין כי הוא לא ממש נתן לי לדבר, תקף אותי כל 5 שניות בשאלה
חדשה.
"למה דווקא היום?, למה דווקא השנה?"
התיישבתי, התחלתי להתעצבן, צרחתי.
"אההההההההההההההההההההההההההה!!!"
הוא נבהל, התרחק כמה מטרים ממני, התיישב ושאל "מה קרה?"
"אוף כוס עמק אולי תתן לי לענות לך במקום כל שניה לתקוף אותי
אם שאלה מטומטמת אחרת!!!! תסתום ותן לי לדבר!!!"
הוא שתק. אני שתקתי.
"נו דברי" הוא גימגם בקול חנוק מבכי.
"אין לי מה להגיד, זה ההחלטה שלי לעזוב. נמאס לי מהמקום המחניק
הזה. אני צריכה חידושים." עניתי אם חיוך של עצבות.
"אבל מה איתי? את תעזבי אותי ככה לבד?" הוא בכה.
"כן, גם לי מגיע חופש. כל החיים עשיתי מה שרצית אני צריכה
חידוש. אני צריכה חבר חדש. אני צריכה לשכוח ממך ולהבין שאתה זה
האחד שלי." ניסיתי להסביר לו את מצבי הכי פשוט שאפשר.
"מה את צריכה ללכת לשכבר אם מישהו אחר בישביל להבין שאני אוהב
אותך, ושאת אוהבת אותי?" הוא ניסה להבין מה אני רוצה ממנו.
"גרררררררר...מה לא מובן? אני רוצה להפרד לקצת בשביל לנסות
חידושים, לא הבנת חבל מאוד. זהו נמאס אני הולכת."
יצאתי מהחדר.
שמעתי דברים נשברים את הצרחות ואת הכאב שלו ואת הבכי.
ידעתי שככה זה יגמר. אבל מה לעשות הייתי חייבת לדעת שהוא האחד
שלי ושאין מישהו אחר בעולם הזה. חבל שהיה מאוחר מידי.
אז הלכתי מצאתי בחורים אחרים, אבל לא יכולתי להיות איתם. כל
פעם חשבתי אליו.
אז החלטתי לחזור. הוא עדיין גר באותה דירה שאני והוא גרנו לפני
שעזבתי.
דפקתי בדלת, הוא פתח לי. לבש חליפה שחורה.
"פששששש... סחטיין על הלבוש." צחקתי ובאתי וחיבקתי אותו.
"מה את עושה כאן נשמה?" הוא שאל אם חיוך מובך.
"הבנתי שאתה האחד." אמרתי לו בלחישה.
"אהה,  בקשר לזה, קרו דברים, וטוב שקרו." הוא אמר בחיוך שמח
וחצי עצוב.
מישהי יצאה מהחדר שלו, לבשה שמלה לבנה, שמלת כלה אני חושבת
אפילו.
"תכירי זאת האחת שלי".