אני אינני אדם, אני אינני גוף ולא נשמה או רגשות, אני A1395,
רק מספר ואות.
את גלגולי הרבים בין אדם למספר אספר בכאב גדול יותר מחריטת
המספר עצמו על בשרי.
הייתי פעם אדם, אדם אמיתי עם גוף ורגשות
אדם עם נשמה של ילד וחיוך מתוק.

אחרי זה, במרחק החלטה אחת ומעשה
הפכתי למספר עצמות מחוברות זו לזו, כבר לא היה לי שם, כבר לא
היתה לי משפחה,
כבר לא הייתי אדם.
ומשם הדרך למספר היתה קצרה, אני רק A1395
ושאני לא אעיז לחשוב שאני אחר, שאני משהו.

המספר נכתב והאדם נמחק.
היום אני עומד מול אותו מקום, אותו מקום שבו אנשים נמחקו,
אותו מקום שבו מספרים נתבעו.
ובמקום מספרים יש רק אבנים,
אבן לכל מספר,
מספר לכל גוף,
גוף לכל אדם.
עדיין, היום, אז ולתמיד, אני רק מספר ולא אדם, למרות השנים.
לזכר כל המספרים, אני עדיין מספר, הם לקחו את כל השאר.
אני A1395, רק A1395.


הקטע נכתב לצורך המסע לפולין והוקרא בטקס שנערך באושוויץ
בירקנאו