קוראים לו אורן.
שיער פרוע, כפכפי אצבע, מכנס פרום.
בחיים לא חשבתי שאני אכתוב משהו על אורן, זה רק שמאז אותו יום,
הוא שקוע לי ללא הרף בראש.
הוא פשוט היה שם. זה היה מתבקש. סנטר מחודד, ג'נטלמניות
מוסוות, עדינות מוחצנת, שני זרקורים ירוקים זוהרים שמפנים את
כל הפוקוס שלהם אליי.באסה מה..
הרוך שבו הוא הקשיב לסיפורים שלי וגם השתתף, לא רק הנהן עם
הראש, הוא השתתף, הקירבה שכאילו היתה שם כל הזמן, אך כמו היתה
תלויה על חוט דק, שבקצה אחד שלו אנחנו מתנפלים אחד על השני
ובקצה האחר ממשיכים לנהל שיחה תמימה, רחוקה בקילומטרים שלמים,
מהמטרה הסופית, הלא היא, החיבור.
ידעתם שאפשר לנהל שיחה שלמה באוטו? באמת.אפילו שיחה לעניין,
כזו עם פירושים והדגמות.
האמת היא שיותר נוח בבית, בחדר, במיטה, אולי זו גם הסיבה
שבסופו של דבר, מצאנו את עצמנו שם, בחדר, במיטה,מאתגרים את
עצמנו, בוחנים אחד את השני, חושבים מחשבות אחדות ויורים צרורות
של משפטים שכלל לא קשורים אליהן.
הידיים שלו, לא היה בהן בכלל חיבור לידיים שלי. סתם ידיים. הגב
שלו, בכלל לא נראה כמשטח בסיסי לחיבוק. הצוואר שלו היה חלק
מאידך אבל מצד שני שקוע טוב טוב בתוך צווארון החולצה שלו.אז מה
נותר?
בטענה גסה לפוטופוביה מהצד שלו, כיביתי את האור.
נשארנו שלושתינו, הוא, אני והטלווזיה.
זה היה ממש קרוב למסך של הטלווזיה כשהסתכלנו אחד על השני, זה
היה באמצע משפט בכלל, לא קשור, אני רועדת, זה עושה לי פירפורים
בבטן, במעי, בשחלות, אני באמת לא יודעת איך קוראים למקום המוזר
הזה שיוצר אצלי את הפירפורים.
פתאם הנשימות שלו, לאורך הצוואר שלי, מעל העורף שלי, בתוך
האוזן שלי, איך הן הגיעו לאוזן שלי.והוא,הוא היה כל כך טוב,
כאילו התאמן על זה בבית, כאילו לקח שיעורים פרטיים, או הוציא
תעודת מקצוע עם אחריות של 21 שנים, הוא היה סקסי ורומנטי
וילדותי והכל כאחד, הוא היה זונה.
האנחות שלו, שעלו מהחלק הרך של האוזן שלי לכיוון החלק שקל
להדהד בו.הוא גנח.ידעתי שזה מלאכותי.אבל זה הרגיש אמיתי.באמת.
ובבת אחת חלפו להם רגשי האשמה, הביישנות, הסגירות, הייתי מוכנה
לעשות על מה שהוא יבקש.התפללתי שהוא לא יבקש.הוא לא ביקש.
אחרת הייתי בוכה עכשיו.שונאת כשזה קורה לי. אבל כשזה קורה,זו
ההרגשה הכי עמוקה בעולם.אבל עמוק שלילי.עמוק שבתחתית שלו יש
בור שחור.עמוק ג'יפה.
ואז,באור נרות רומנטי,נפרדנו לשלום.זה היה כל-כך מושלם, מתאים
כזה, כאילו מתבקש, כאילו קרא את המחשבות שלי באותו ברגע. אפילו
נשאר עוד קצת לשכב על המיטה, כאילו לידי, אבל לא הכי לידי,
כאילו בשבילי אבל גם לא ממש בשבילי.פשוט נשאר כי היה צריך
להישאר.
הריח, הריח עד עכשיו בעור שלי, הוא נספג לי בתאים.הוא זורם לי
במחזור הדם.אני מפרישה אותו כל פעם שחום הגוף שלי עולה.
אני אקיא אותו בסוף.
קוראים לו אורן.
(טיסה אחרונה לפריז, שתיים וחצי. בטח מושב דפוק.)
בחיים לא חשבתי שאני אכתוב משהו על אורן.