יש אנשים שכותבים כי יש להם מה להגיד.
אני כותב כי אני לא יכול להגיד.
מטבע הדברים נמנעה ממני היכולת לדבר על כל מה שעובר בראשי
ובנפשי עם אנשים חיצוניים.
ובאמרי "אנשים חיצוניים" אני מתכוון לכלל בני האדם.
פה ושם אני נפתח לפני אנשים שאני מרגיש בטוח בסביבתם אבל עדיין
אני לא חושף הכל לפניהם.
במצבי הנוכחי כאשר אני עדיין מתלבט אם להתחיל לשתף את העולם
במחשבותי וברגשותי אני כל הזמן נתקל בחומה גבוהה מאד שבניתי
במשך השנים.
חומה זו צריכה ליפול באיזהו שלב בחיי, אבל עדיין אין תאריך
מדויק לנפילה הזו.
בשנים האחרונות גיליתי על עצמי דברים שהיו נסתרים ממני במשך
הרבה זמן.
השאלה הקשה היא איך אני מתמודד עם הגילויים האלה ואיך אני
ממשיך לחיות איתם בהרמוניה ובשלמות נפשית. אחת הסיבות שאני לא
ממהר לפתוח את נפשי בפני קרובי היא התגובה שלהם.
יש בי פחד מסוים שהיא תהיה שלילית ולא אוהדת במיוחד. אך מצד
שני אם יקבלו אותי כמו שאני זה יוריד ממני עול כבד מאד שאני
נושא כבר שנים על גבי. כרגע זה לא נראה כדבר שיקרה בקרוב, אבל
העולם מלא בהפתעות ויתכן שבזמן הכי פחות צפוי אשפוך את נפשי
וסודותי בפני משפחתי, חברי וכלל העולם. אז נכון לעכשיו חומת
נפשי נשארת סגורה עד להמצא המפתח הנכון לשערי ליבי.

עברו מספר חודשים.
נמצא המפתח המיוחל. האמנם לא יצאתי עם סודותי לכל העולם אבל
הצלחתי לאגור אומץ ולספר לאימי ולחברי הטובים ביותר.
אני חייב לציין שההרגשה אכן נפלאה.
לא הכל מושלם, אך למרות כל הקשיים עם גילוי אימי על מצבי הנטל
על גבי קטן בהרבה ועל כך אני יכול רק להודות לזמן שעשה את שלו
ונתן לי להבין שלשמור בבטן רגשות וסודות זה דבר לא מועיל ואף
לא ממש בריא.

לסיכום אומר לכל אלו ששומרים מטענים נפשיים בבטן. דברו עם
אנשים, שתפו אותם בחייכם, תנו לחבריכם לעזור לכם. בעצם תעזרו
לעצמכם בכך שלא תשמרו את נפשכן כלואה בתוך חומה אטומה
למבקרים.
המטרה שלנו בחיים זה להיות מאושרים ולא נוכל להיות מאושרים כל
עוד שמורים בנו מטענים כה רבים.
שחררו אותם ותרגישו איך חייכם משתנים מקצה לקצה.