ושנינו קמנו, מרוצים. בכך לא היה לאחד מאיתנו ספק. ומילים של
פרידה אבל לא של סוף, פרזנט-פרוגרסיב כזה. וחיבקת אותי פעם
אחרונה, והייתי מאושר.

סובבתי את שנינו לעבר הראי הגדול שבחדר שלך, מחובקים, מסתכלים
ספק אחד על השני וספק כל אחד על עצמו מול המראה, שהפעם לא
הראתה מצב הפוך אלא קיים. מצב ששנינו מרוצים ממנו.
ואז הייתה לי את ההזדמנות הראשונה אחרי כמה שעות בהן היינו
צמודים להסתכל עלייך, ושוב, התפעמתי מאותה יצירה שעליה חתום
הטבע, מאותה יצירה שמבט עליה יכול להזכיר לך שצרות העולם הם רק
צרות של אחרים.

אחרי כ"כ הרבה שנים בהן תיסכולים מלאו את אותו אגם הברבורים
שלי, או ברבורות, עד כדי הצפה, הגעת והראת שיש כמה אורות בקצה
אותה מנהרה, ולא מדובר במנהרה חשוכה כזאת, אלא כזאת שעוברים בה
מכוניות כל הזמן. כן, כמו במחלף בן-שמן, איפה שתמיד עוצרים את
הנשימה ומביעים משאלה.

כל זה עבר לי בראש, כשחזרתי לאותה מציאות, מהשורש מציאה, כזאת
שכשעושים קניות לא מוותרים עליה. היינו מחובקים, וכמו במוזיאון
הבטתי בבובת החרסינה שעמדה מולי, בעצם לידי. בעצם בין זרועותי.
ופתאום הרגשתי לא בסדר, כי חינכו אותי שכמה שדבר הוא יפה
ושרוצים לגעת, לא נוגעים בו כי אסור. אבל בכל זאת נגעתי,
וכנראה שלא היה לך ממש אכפת. ואמרתי, מתוך נימוס, תודה על שנתת
לי לגעת.

ואמרת לי תודה שאני נוגע, ואז הבנתי למה אמרתי את כל המילים
היפות שאמרתי עלייך.