אם רק היה לי מישהו להתגעגע אליו.
מישהו שהייתי יודעת, שמתגעגע אליי בחזרה.

מישהו שהיה מחזיק אותי במקום אחד, שהיה גורם לי להמנות עם
הנורמלים, עם ההם שנאנמנים למקום אחד, עם ההם שקשה להם לעבור,
לזוז, להתנתק.

אבל לי אין מישהו כזה. אני עוברת, זזה, מתנתקת. אני נודדת
באופן חופשי. חופשי כמה שאני יכולה בכל אופן, כל עוד אני לא
מוגבלת. עכשיו אני מוגבלת.

לא מוגבלת מהסיבה הרצויה. זה לא שיש לי משהו שמחזיק אותי כאן,
זה פשוט שאין כסף. לאמא אף פעם לא היה, ועכשיו עם כל משבר
ההיי-טק הנפלא הזה, גם לאבא אין. אני פשוט לא מעיזה להגיד להם,
לא מעיזה להתלונן. הם עשו כל הרבה בשבילי. ועדיין, הם לא עשו
כלום.

גם, די טוב לי כאן. חביב בכל אופן. זה רק שהמקום הזה, הוא גורם
לי לדחפים, אימפולסים כאלה. והאימפולסים האלו, הם מה שהרסו לי
הכל. הם מה שגרמו לו לעשות את מה שהוא עשה והם מה שגרמו לי
לשתף פעולה- כך שאולי גם אני אשמה.

לא. לא! אני לא אשמה, זה הוא. זה הכל הוא. נכון?

בכל מקרה- אימפולסים. האימפולסים האלו, הם, הם הכל.
בגללם התחלתי לכתוב, ובגללם התחלתי לעשן, ובגללם הוא כעס עליי.
ולמה הוא כעס? גם הוא מעשן לא? אז באיזו זכות הוא כועס עליי
שהתחלתי? וזה לא שאני עושה את זה קבוע, רק, ככה, סתם, מפעם
לפעם. מפה לשם ,עם סשה או עם תמר. שום דבר רציני.

אבל הוא בשלו, ואם כל כך איכפת לו, אז למה הוא לא שם זין? ואם
איכפת לו, אז הוא מתגעגע אליי? פעם, היתה תקופה שחשבתי שהוא
יהיה זה שיתגעגע אליי.

מסתבר שלא. אני כבר לא מתגעגעת אליו, והוא אף פעם לא התגעגע
אליי.

אולי יום אחד, הוא ייזכר ויתגעגע אליי, ואז אני אתגעגע אליו.

כמה הייתי רוצה להתגעגע אליו.

אם רק היה לי מישהו להתגעגע אליו.