"לעזאזל..." אני אומרת, "מה קרה?" הוא שואל, "חתכתי את עצמי"
אני עונה, אני מסתכלת על הדם שלי שנוזל לי לאט לאט על הידיים,
"נו... אז תנגבי את זה" הוא אומר לי בפאניקה קלה, הוא לא אוהב
את מראה הדם, "לא" אני אומרת "עזוב, זה יתייבש" זה מתחיל לצרוב
אבל אני חוסמת את הכאב, הדם הגיע לי כבר למרפק, עוד מעט והוא
ילכלך לי את החולצה, "נו, נטע באמת, תנגבי את זה" הוא אומר לי,
"מה יש לך?" אני שואלת, "זה סך הכל טיפת דם, ביג דיל אפשר
לחשוב שאני גוססת או משהו!" עכשיו העלבתי אותו, הוא נותן לי את
הפרצוף הזה שהוא תמיד עושה כשהוא נעלב, פרצוף כמו של כלב שעשה
פיפי בבית ועכשיו כועסים עליו, "סליחה" אני אומרת, לא
התכוונתי, אתה יודע איך זה בימי שני, אני תמיד עצבנית" ימי שני
אצלי הם כמו מחלה, תמיד משהו משתבש או שאני נפצעת או שאני
מקבלת ציון נמוך במשהו, אף פעם לא קורה שם דבר טוב, "בבקשה"
הוא אומר "לטובת ארוחת הצהרים שלי שרוצה להישאר אצלי בבטן,
תנגבי את הדם" הוא אומר, ואני שמה לב שהוא נאבק עם עצמו לא
להקיא, "טוב" אני אומרת ומחפשת סמרטוט לנקות איתו את הדם,
"אז..." הוא שואל "איך היה היום שלך?" "חרא" אני עונה, "שוב
תקרית יום שני מוכיחה את עצמה" "מה קרה הפעם?" הוא שואל, שנינו
יושבים לבד במשרד, משתעממים מוות כי אין לנו מה לעשות, "מה
שתמיד קורה" אני אומרת, ותופסת כדור צבעוני שהיה על השולחן
"קיבלתי 49 במתמטיקה, זה כבר הנכשל השני שלי"  "לא נורא" הוא
אומר "מחר נקנה עוד אבוקדו!" "מה?" אני שואלת, אבל לפני שהוא
מספיק לענות סיוון נכנסת למשרד, "היי" היא אומרת והחיוך שלי
נמחק מהפנים, אני לא סובלת אותה! "היי" הוא אומר "מה קורה?"
"הכל טוב" היא אומרת בדרך וורודה שכזאת, " אני אוהבת ימי שני,
זה היום הכי טוב בשבוע" בא לי להקיא, "מה את רוצה?" אני שואלת
אותה בקרירות "שום דבר" היא עונה "באתי להגיד לשלמה שלום" אני
מגלגלת את העיניים שלי, "טוב, אני הולכת הביתה" אני אומרת
לשלמה "לא איכפת לך נכון?" "ממש לא" הוא עונה, "ביי שלמה" אני
אומרת והולכת, בדרך חזרה הביתה אני פוגשת את אביחי, "היי" הוא
אומר "מה קרה לך ביד?" "שום דבר" אני עונה "סתם נחתכתי" "תני
לי לראות" הוא אומר, ואני מושיטה לו את היד, "זה לא רציני" אני
אומרת, "סתם חתך קטן" "האמת שלא" הוא אומר "את מדממת די קשה"
אם הוא אומר זה בטח נכון, אחרי הכל הוא במד"א, "כן?" אני
שואלת, "כן" הוא עונה "כדאי שתלכי לקופת חולים" ואחרי זה הוא
מוסיף " אני יכול לבוא אתך אם את רוצה", "טוב" אני אומרת "אם
בא לך", ושנינו הולכים לכיוון רחוב בנימין, לקופת חולים
מאוחדת, כשאנחנו מגיעים, אביחי מדבר שם עם מישהו שמסדר לנו טור
מהר מאוד, "תודה" אני אומרת לו "אין בעיה" הוא אומר "אני במד"א
אל תשכחי" "אני לא אשכח, אל תדאג" אני אומרת ואנחנו נכנסים
לאחות, "מה קרה?" היא שואלת "נחתכתי" אני עונה ומראה לה את
הפצע, "טוב" היא אומרת "זה לא סוף העולם אבל נעשה לך זריקת
טטנוס ושלושה תפרים" "טוב" אני אומרת, "לא איכפת לי" ואני
מתיישבת על המיטה, היא תופרת אותי ונותנת לי את הזריקה, באמצע
אני שמה לב שהיד שלי תופסת את של אביחי, בתשובה הוא מחייך
ותופס את ידי בכוח, "הזריקה כאבה" אני אומרת לו ומשפשפת את
הכתף, "לא נורא" הוא אומר ואז מוסיף "רוצה לבוא לאכול גלידה?"
"בכיף" אני עונה, ואנחנו הולכים, באמצע הדרך לשם הפלאפון שלי
מצלצל ואמא שלי בצד השני, "היי אמא" אני אומרת "נטע" היא עונה
"את בסדר?" היא שואלת, "כן, למה שאני לא אהיה בסדר?" אני
שואלת, "פשוט שלמה התקשר וסיפר לי שנחתכת" היא אומרת, היא
נשמעת מודאגת "אני בסדר אמא" אני מרגיעה אותה " פגשתי בדרך את
אביחי והוא הלך איתי לקופת חולים, קיבלתי זריקת טטנוס ועשו לי
שלושה תפרים, אבל הכל בסדר עכשיו, ואנחנו הולכים לאכול גלידה"
"טוב, אם את בסדר אז אין בעיה, נתראה כשתחזרי" היא אומרת
ומנתקת, "סליחה" אני אומרת "אתה יודע איך זה אימהות מודאגות"
אני מסבירה "אין בעיה" הוא עונה, "לכל אחד יש אחת כזאת בבית",
אחרי שאכלנו גלידה, הוא ליווה אותי הביתה, "נתראה מחר" אני
אומרת לו ונותנת לו נשיקה על הלחי, הוא מסמיק "ביי" הוא אומר,
מסתובב ומתחיל ללכת, "אביחי" אני קוראת אחריו, הוא מסתובב
"מה?" הוא שואל "תודה שוב" אני אומרת, והוא שוב מסמיק "אין
בעיות" הוא אומר "אני במד"א!" "ביי" אני עונה ומתחילה לעלות
במדרגות, כשאני מגעיה הביתה אני מספרת לאמא הכל, היא אומרת שזה
לא נורא ועד החתונה זה יעבור, אני מחייכת והולכת לחדר לישון,
למחרת בבית הספר כולם שואלים מה קרה ליד שלי ואני מוצאת את
עצמי מספרת את אותו הסיפור שוב ושוב, אחרי בית ספר, אני מחפשת
את אביחי אבל אני לא מוצאת אותו, אולי הוא לא בא היום, אני
חושבת לעצמי, לא נורא נדבר איתו מחר, למחרת, ראיתי שתלו מודעת
אבל בשער ביה"ס, במודעה היה כתוב באותיות שחורות "...פטירתו
בטרם עם של אביחי כהן ז"ל..." "מה? אני לא מאמינה" אני אומרת
לעצמי, אני מוצאת את החברה הכי טובה שלי, גלית "את יודעת איך
זה קרה?" אני שואלת אותה, "איך הוא מת?" "הוא נסע באמבולנס עם
חולה אחד כשפתאום נהג שיכור נתקע באמבולנס והוא התהפך והמפרקת
שלו נשברה" היא עונה "לא יכול להיות" אני עונה, והדמעות עולות
לי בעיניים, "לא יכול להיות".
בהלוויה שלו, אני מרגישה צורך עז להקיא, אני מרגישה כעס, אני
כועסת עליו, ועל כל הפעמים שהוא אמר לי 'אל תדאגי אני במד"א'.