נו,אז איך אוכל להתחיל, או לסיים, או בעצם למשוך את
האמצע,אויש,יותר מידי מילים והתלבטויות במשפט אחד שבעצם לא
אומר כלום, סתם כך מתלבט איך לעשות משהו,שהוא בכלל לא ידוע לאף
אחד אפילו לא לכותבת עצמה...

החתול יושב מולי ובוהה במלאכת הכתיבה הישנה והרועשת,לפני כל
הטכנולוגיה והקולה,כמו ששלמה ארצי החביב נוהג לומר,     חלל
ריק...


המוזיקה ברקע מרגיעה אותי,ומזכירה לי מקלחת ראשונה במקלחת
החדשה והלא מוכרת, כמעט ועולות בי דמעות אני חושבת,מרגישה..
נזכרת בקירות הריקים מזכרונות אחרי ששמונה עשרה שנה הם היוו
אסופה של זכרונות, הם אף פעם לא ידעו שעתיד לא מזהיר צפוי להם,
הם לא ידעו שהזכרונות יעזבו אותם ויעברו לקירות אחרים,לבנים
יותר,שהיו פעם מלאים אולי בזכרונות של אנשים אחרים לגמרי,
אנשים שקל להם לוותר על זכרונות...הממ...אולי הם גילו את סוד
הקסם להחייאת זכרונות? , או שפשוט מעדיפים לא להסתכל יותר
אחורה, אולי האחורה מזיק להם?
ואחרי שאז,כשהקירות נהייו ריקים לפתע, והדבר היחיד שהמשיך למלא
אותם,בגסיסת מה, זה שאריות הסלוטייפ הישן, התחלתי לשחק,זרקתי
כדורי נייר עטופים בסלוטייפ לעבר החלל הריק וההד הנוראי שנשאר
בתוך הקירות, רצתי לכל מקום..ניסיתי לתפוס קצת זכרונות אחרונים
שעדיין לא נכנסו לתוך השקית מהפלסטיק, ניסיתי לחפש מקומות
חדשים להכיר, כי אולי במשך השנים פספסתי אי אלו מקומות שאולי
נראו לי לא חשובים, או שאולי חשבתי שלנצח אשאר בתוך הקורת גג
הנפלאה הזו..
   
כשאני חושבת על המקלחת הזו, נו הראשונה, זו עם המוזיקה, אינני
יכולה שלא להזכר בלילה לפני המקלחת...אני ואמא, בתוך חדר עם
מיטה בלבד, בתוך בית שהציויליזציה ברחה ממנו כל עוד נפשה בה,
והדבר היחיד שנשארנו איתו היה גזיה וקמצוץ של קפה וסוכר.. עם
גיטרה ושיר עצוב, שיר על נופים שהיו כל כך מוכרים ועכשיו אנחנו
זרים בהם כל כך, ושיר על זה שעוד יבואו ימים טובים, אבל עכשיו
אמא ואני הסתכלנו אחת על השנייה, והבנו את האבסורד של הרגע..
הסתכלנו לעבר האופק שהיה מלא קצת בערפל, אבל גם בתוך כל הערפל
הזה, ידענו שימים טובים, הם לא במלאי כרגע...

והחלון...כמה שאני מתגעגעת לחלון שלי... לציפייה לראות אור
מהחלון המופלא השני... לשקיעה המופלאה שלי, לשכנים המצחיקים
והמסריחים שלי,





                              אני חושבת ש...




                                       אני פשוט...מתגעגעת
לילדות שלי...



יום ב' 23:15 25032002