אלוהים בתקופה ההיא היה טיפוס אפל בכובע משובץ ומקטורן
מכופתר,
אלוהים בתקופה ההיא היה יורד כל בוקר למכולת בחלוק רחצה וקונה
קרטון חלב,
רצוי חלב מסוכר...
ובייגלה...כשאין בייגלה...היה קונה בגט...
אבל הזבן היה דואג לאלוהים...ובעיקר לעצמו מפני שבאמת האמין כי
זה היה אלוהים...
היתי רואה אותו יורד בחדר המדרגות בכפכפים דרך פתח האיורור ליד
הרצפה...אבל מהר מאוד היתי חוזרת לעיסוקי...
קראו לו אדוני...או...מר....תמיד היה נושא על עצמו תואר כל
שהוא שגרם לאנשים להסמיק...
כמו...עורכי דין למיניהם...או...למשל...
למשל,
אסטרונאוטים!
לא קל לגרום לאנשים להסמיק בצורה הזו...
לכן אני יכולה להבין מדוע הוא בחר להיות אלוהים...באותה המידה
הוא יכול היה להיות נהג משאית למשל...
אבל זה לא אותו דבר...
לפחות ניראה היה שהיתה לו היכולת לבחור...
כך זה ניראה כשמביטים על מישהו מלמעלה...ואלוהים...
כמה שתמיד אומרים עליו וכותבים שהוא נמצא בכל מקום...
זה...
קצת רצוי להסתכל למעלה....כי הוא גר בפנטהאוז ויש לו גינה על
הגג...
יש דברים שפשוט באים בטבעיות.

בכל מקרה...הזבן,
הזבן היה תוהה לא פעם לגבי אלוהים...הוא היה נשען על דלפקו,
מביט למעלה מתחת למגבעתו השחורה ותוהה איך איש אחד בפנטהאוז
אחד מצליח להשתלט על קרטון חלב שלם ביום...כל יום...
אבל בכל פעם שראה את חיוכו של אלוהים היה מוותר על לשאול ופשוט
מברכו ביום טוב.

במחשבה לאחור,
אני לא בטוחה כי זה באמת היה האלוהים הזה שמפחדים ממנו...או
מעריצים אותו...אבל מפני שרוב האנשים היו משוכנעים בהיותו נושא
הכותרת "אלוהים" הם היו לוקחים אותו בחצי חשד של אמונה...
על כל מקרה שלא יבוא...

ועל כל מקרה שלא יבוא תמיד היתה הגישה הנגישה...אבל, אני לא
יודעת אם אני מסתדרת עם הכותרת הזו על החיים שלי...אולי אני
מחפשת משהוא אחר...

אלוהים, היה אדם שניראה בודד לפעמים...
היתה סביבו כזו יראת כבוד כך שכמעט איש לא התקרב אליו חרף
פגיעה בכבודו...
וכך אלוהים נישאר אומנם מוקף בהילה של אור חמים למראה עין...
אך מקפיא לו עצמו כגורם בין החיים...
וגם כשהיה כבר מצליח לדובב מישהו...המישהו הזה היה מסכים איתו
אוטומאטית...עקב יראתו...
יראה...כל כך סותר...
מצד אחד כבוד...מצד שני פחד...
כיצד ניתן לפתח כמות כזו של כבוד עד פחד?
ואם פחד...אחריו מזדחלת שינאה...
ופחד בפני עצמו...
משווה בעיני לחוסר הבנה...
ובשביל לכבד מישהו...
אין להבינו קודם כל?...

מדוע לא לכבד עד אהבה?...פשוט...

לעיתים היה ניראה לאלוהים כי הכל חסר תועלת,
אלוהים צבר קמטים סלחניים לצד עיניו....
אלוהים היה מביט למטה לראות אנשים הנוהגים כנמלים בעיירתם...
כאילו חייהם לא שווים רבות לעומת תיפקודה של המערכת...
כאילו יש דבר יותר חשוב מן המטרה להעלות לעצמם חיוך על
פניהם...
ואלוהים, אלוהים כבר אמר מאתיים פעם שאין לא גהנום ולא גן
עדן...
וגם אם היה מוצא את האחד שנרגע מעצם הרעיון היו עונים לו 20 כי
יש חשבונות בנק...ואלוהים כבר לא ידע היכן לקבור את עצמו...

בעוד בוקר של עוד יום כאשר אלוהים ירד בחדר המדרגות
בעצלתיים...
עמד נווד זקן בפתח המכולת...
הנווד חייך אל הזבן וכאשר ניגש לצאת במקביל לכניסתו של
אלוהים,
שם ידו על כתיפו וברך אותו בבוקר טוב לאחר שכינא אותו אחי..

הזבן התנצל בשמו...
אמר שהוא לא מכאן הוא מרחוק והוא נדד שנים כה רבות עד ששכח,
אפילו את מקורותיו...

אבל אלוהים לא הקשיב...הוא חייך לעצמו והודה לכוחות עליונים
ממנו...
שהיו למשל...הנווד שלא ראה אותו, את אלוהים דרך החלוק...או
המקטורן...ולא מתחת לכובע המשובץ...
אלא רק אותו...

אותו לבד...
ואלוהים שהיה אלוהים מפני שכבר איבד את זהותו מזמן...
קיבל פתאום ניצוץ בעיניו...
וכאשר הניצוץ השתלט עליו...ראו במדויק מה היה הוא האלוהים
הזה...
ואז הוא חדל מלהיות אלוהים בעיני כולם...
לא היה יותר סתם אלוהים...
אלא אדם במקטורן.

ובעיקר...אדם.